בין ההודעות שרצות ברשתות החברתיות פגשתי את הכרזה הבאה: לא רוצים צבא מוסרי! רוצים צבא מנצח!!! נראה לי שכולנו מבינים היטב "למה התכוון המשורר" ולא מתקשים להזדהות עם המסר שביקש להעביר. אולם לצד זה, עלינו להתקומם בתוקף כנגד הניסוח של הדברים. מוסר מערבי בעשרות השנים האחרונות צה"ל נלחם באויבינו כאשר ידו האחת קשורה מאחורי גבו ועמה נקשרו גם כמה מאצבעות היד השנייה. מרוב הומאניות ודאגה מ"פגיעה בלתי מידתית" או פגיעה ב"חפים מפשע" [גם אם הם "מחפים על פשע" ומזדהים אתו] נזנח ערך הניצחון. נקודת המוצא הייתה מה אסור לעשות, ומה שנותר היה רק לנסות להשיג את התוצאה הטובה ביותר האפשרית בתוך המגבלות. זה הפך את צה"ל לצבא מסורס שהתרגל לכך שאסור לו לשאוף לניצחון אלא לכל היותר להפסקת אש ממושכת. כתוצאה מכך, הרעיון היחיד שיכול היה לתת תקווה לשקט לטווח ארוך היה סחר בחבלים יקרים של ארץ ישראל. שטחים תמורת חלום... כל זה בא מן המוסר המערבי, שאינו אלא מוסר נוצרי שעבר חילון. וכדרכו של העולם הנוצרי, הייתה בו לא מעט צביעות. כל אומה מערבית שיצאה למלחמה בדורות האחרונים הייתה בבחינת "רוממות א-ל [=מוסר] בגרונם וחרב פיפיות בידם". משלמים מס שפתיים למוסריות ולהומאניות ועושים מה שרוצים עד כדי הטלה של שתי פצצות אטום במטרה להכניע את האויב. אבל כאשר מדובר בעם ישראל – דורשים ממנו לממש בפועל את התיאוריות המוסריות שאף צבא לא פועל על פיהן. הנורמה המוסרית המעוותת הזאת התקבעה בנו לא רק כתוצאה מלחץ חיצוני, אלא גם מתודעה פנימית לקויה, מתוך רצון להיות "יותר צדיקים מן האפיפיור". כאשר מוסר נוצרי פוגש לב נוכרי – אפשר לנצח, כי הלב מתעלם מן המוסר. אבל כאשר מוסר נוצרי פוגש לב יהודי – הוא מיושם בהחמרה יתירה, באופן שמגיע לעתים עד כדי הגשת הלחי השנייה... מוסר ערבי תפיסה מוסרית זו הגיעה בשמחת תורה האחרון לידי שוקת שבורה. ואז נשמעות זמירות הפוכות: אם האויבים שלנו הם כאלה ברברים – מותר לנו לנהוג כמותם, ואף ראוי שנשיב להם באותה מטבע. נילחם בהם בלי שום מגבלה מוסרית. אותו "מוסר ערבי" אכזרי של דאעש ושל החמאס – שאף דואג לתעד ולפרסם את מעשי הזוועה שלו – מתאים למנטליות של ישמעאל, שעליו נאמר "והוא יהיה פרא אדם". הפראות שלו קודמת לאנושיות. הפראות היא שלילה של כל רסן חוקי, תרבותי או מוסרי. האם אנחנו רוצים להיות כאלה? האם זה מתאים למורשת שלנו? לתכונות העמוקות שלנו כעם של "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים"? לייעוד שלנו? מוסר עברי הניגוד שבין "צבא מוסרי" לבין "צבא מנצח" מנוגד לחלוטין למוסר המלחמה היהודי. דוד המלך לא התבייש לומר: "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". הוא גם לא נמנע מלהשכיב את המואבים על הארץ ולהרוג שני שליש מהם כאשר הבין שרק מעשה חריף כזה יסיר לזמן ארוך את האיום המואבי. אבל מוסר המלחמה העברי כולל בתוכו גם מגבלות: המצווה לקרוא לשלום, המצווה להשאיר פתח מילוט בזמן מצור, איסור השחתת עצי פרי, הלכות קדושת מחנה – כל אלה באות לרסן את החיה שבאדם ולהביא אותו להילחם כאדם שנברא בצלם א-להים. לכן, כאשר אמציה לקח עשרת אלפים שבויים אדומים והשליך את כולם מראש הסלע, הוא זכה לביקורת חריפה ביותר, עד כדי כך שחז"ל אומרים במדרש איכה שזו הייתה אחת הסיבות לגלות. העם היהודי לא רוצה ולא מסוגל לקיים ממלכה של רשעה וברבריות (אורות, המלחמה פרק ג). מלחמה עד לניצחון מוחלט על האויב – כן וכן!!! התעללות או פגיעה ללא צורך – לא ולא!!! על החסידים בעם ישראל נאמר, ש"חרב פיפיות בידם" באה דווקא מתוך כך ש"רוממות א-ל בגרונם" – א-להי ישראל, שמידותיו כוללות בתוכן גם חסד וגם דין, גם ניצחון וגם שלום. אכן נדרש "לעשות נקמה בגויים" ואף "תוכחות בלאומים", אבל זה לא מוביל לפראות אלא "לעשות בהם משפט כתוב". על מוסר כזה נאמר "הדר הוא לכל חסידיו". בעקבות אברהם אבינו את תהליך הבירור הזה עבר אברהם אבינו [נלך כאן בעקבות הרב עמנואל הרוניאן]. בתחילת הדרך הוא נמצא ב"מוסר מערבי". הוא מבקש לראות את הטוב שגנוז באנשי סדום ומבקש בכל דרך להצילם. בהמשך הוא מסרב לראות את ישמעאל כאויב וחורה לו על "בנו". בשתי הפעמים הבהיר לו הקב"ה שהוא טועה. את הרוע של סדום צריך להשמיד, ואת האויב הישמעאלי יש לגרש [אבל עם לחם וחֵמת מים, ולא בחוסר כול]. בשלב השני אברהם מאמץ "מוסר ערבי", וכאשר הקב"ה מורה לו להעלות את יצחק בנו לעולה, הוא הולך לבצע את ההוראה מבלי להעלות שום פקפוק מוסרי. בשלב השלישי בא המלאך ומונע ממנו לשלוח את ידו אל הנער ואף אוסר עליו לעשות לו מאומה. אז מבין אברהם אבינו את הדרך המוסרית הראויה, שהיא "המוסר העברי" – להתאכזר לאכזרים ולרחם על רחמנים. מלחמה זו דורשת מאתנו לברר לעצמנו את הגבולות המוסריים שלנו, את "המוסר העברי" שלנו. בכך נתרחק גם מן "המוסר המערבי" המעוות וגם מן "המוסר הערבי" המושחת. מלחמתנו איננה רק מלחמת קיום. היא מלחמתו של הטוב נגד הרע, מלחמתן של התרבות והמוסריות (במובן היהודי שלהן) כנגד הפראות והברבריות. אנו רוצים צבא מוסרי ומנצח!
