חמישה שבועות שאני מרגיש את עצמי קרוע בין "אין מצווה גדולה מפדיון שבויים" לבין "אין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם". חמישה שבועות שאני קרוע בין כאב נורא על חטיפתם של 240 אחים ואחיות שלי לשבי האויב האכזר שיש, בין מחשבות על הסיוט שהם עוברים, שהגמרא קובעת שהוא קשה ממוות, לבין הצורך לא להחליש את רוחנו בעת מלחמה, ולא לתת לרגשות טבעיות ומובנות לגבור על חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. חמישה שבועות שהמתח הזה משתק אותי. ודי. אי אפשר כבר. אי אפשר לאטום את הלב לכאב הנורא של המשפחות. של החטופים והחטופות, השבויות והשבויים. לא זו היא דרכה של עם שהם רחמנים בני רחמנים. ואין גם צורך. יש דרישה בסיסית שנכון להתעקש עליה, שאיננה מחלישה בכלל את ישראל, שאיננה דורשת וויתורים. להיפך, היא דורשת את מה שאנחנו זכאים לה, מה שהחוק הבינלאומי מחייב. עלינו לדרוש שאין לאפשר סיוע הומניטרי לתושבי עזה, עד שנקבל סיוע הומניטרי לכל החטופים והשבויים. אין ביקור, אין סיוע. ככה פשוט. אבל מה זה אומר "לדרוש"? איך? לדרוש זה אומר לשבור את הכלים. זה אומר- אי אפשר לעבור לסדר היום עד שזה יקרה. בשבילי, זה אומר לעשות מעשה חוני- לשרטט עיגול מסביבי, ולהגיד: אינני מוכן לצאת מכאן עד שהאזרחים שלנו מקבלים ביקור של גורם בינלאומי שיוכל להגיד לנו מה מצבם, ולספק טיפול. ולקוות שאחרים יצטרפו אליי לקריאה. וממי דורשים? הדרישה היא למדינת ישראל, כדי לתת לה גיבוי לא לוותר ולא להתפשר, אלא לעמוד מול העולם ומול ארה"ב ולדרוש את מה שנכון וראוי ומוסרי. את מה שמגיע לנו. והדרישה היא לארצות הברית ולעולם. אם אסור למנוע סיוע הומניטרי, אז אסור לנו לקבל מצב שהאזרחים שלנו לא קיבלו את זה. אנחנו לא מוכנים לוותר על המשפחות שלנו. והדרישה היא מעצמנו להפגין סולדריות ולא להתייאש. להוכיח שהסולדריות שלנו היא כל כך חזקה, שאי אפשר להתעלם מהסבל הזה, ואי אפשר להיכנע ללחצים. כדי להוכיח את הסולידריות הזאת, חייבים מסירות נפש. וכדי להוכיח אותה, חייבים שכל חלקי הציבור יקחו חלק במעשה הזה. גם אלה שהיססו עד כה לתת יותר מדי במה לנושא, מחשש שזה יפגע בנו. אנחנו מדברים הרבה בימים אלה על האחדות הנפלאה שמתגלה בעם בימים אלו. ב"קול דודי דופק", הרב סולובייצ'יק מביא את אחד המשלים החזקים ביותר שאני מכיר למשמעות של אחדות האומה. "עם ישראל נמשל לאותו בן בעל שני ראשים שנשאלו עליו בבית המדרש: ירושתו איך? האם נוטל הוא שני חלקים כדו-אישיות, או חלק אחד כאישיות אחידה? התשובה- המשיך אותו הדרשן- לבעית אחדות העם זהותית היא עם ההוראה שהורו אז בבית המדרש לבעל דין השואל על דבר אחדותו של היורש. ישפכו מים רותחים על ראש האחד, אמר המורה, ונראה את תגובת השני: אם הלה יצעק מכאב, שני הראשים מצטרפים לאישיות אחידה שלמה ותיטול חלק אחד. ברם, אם השני לא ירגיש את יסורי הראשון- שתי אישיות מקופלות בגוף אחד וירושתן שני חלקים. גם ביחד לבעית אחדות האומה יש לקבוע מסמרים להלכה, כי כל זמן שישנו סבל משותף, בבחינת "עמו אנכי בצרה", ישנה אחדות...אם מים רותחים מוצקים על ראש יהודי במרוקו, צריך היהודי המגוהץ בפריז או בלונדון לצווח ככרוכיא..." מהיום, אני נמצא בכיכר החטופים לצווח ככרוכיא, צעקה של אחדות, צעקה של כאב, צעקה ברורה לעולם: אין ביקור, אין סיוע. ועד שאין ביקור, לא זזים מכאן.
