בעודנו מתפללים 'תפילת מלחמה' לשלום חטופינו וחיילינו ולניצחון שייתן ביטחון בדרום ובצפון, עולים שוב ושוב הקולות והרעיונות המכוונים ל'יום שאחרי' – לא רק התקשורת מרבה לעסוק בכך אלא גם הפוליטיקה בארץ ובעולם, במיוחד אצל ידידינו 'המודאגים' באמריקה ובאירופה, וגם אצל גורמים שונים באזורנו, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית ומדינות המפרץ. מי ישלוט ומי ינהל את עזה מ'היום שאחרי'? בהנחה, שמדינת ישראל תמשיך עד תום בחיסול ובסילוק חמאס מעזה, תיכף ומיד צצה הרשות הפלסטינית – שסולקה מעזה על ידי חמאס – כגורם הפלסטיני היחיד שיוכל לנהל את עזה, וכבר הגיב אבו מאזן ואמר, שהרשות לא תסכים בלי הסכם מלא על מדינה פלסטינית עצמאית. הסכם כזה עלול לחייב מסדרון – אולי במנהרה חצובה – בין עזה לחברון – מסדרון כזה למדינת ישראל הוא לא פחות מאסון. גם אם נצליח לחסל את מנהיגי חמאס הנוכחיים יקומו בלי ספק יורשים קיצוניים לא פחות וחדורי נקם, וכל חיבור בין עזה לחברון יסלול עבורם את הדרך להשתלט על 'המדינה הפלסטינית' ולשים ללעג את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, ואת כל המגבלות שיוסכמו על 'מדינה מפורזת' – מה שקרה ב'עוטף עזה' צפוי לנו לאורך כל הגבולות של ישראל-פלסטין, במוקדם או במאוחר. מנהיגות ישראלית אם תיתן יד להסכם כזה חס וחלילה, היא מנהיגות עיוורת וחרשת, חסרת שכל וחסרת אחריות, שלא מוכנה ללמוד כלום מכל מה שקרה. האפשרות השנייה שמעלים רבים היא כוח בינלאומי בעזה וניהול פלסטיני כזה או אחר. גם זה עיוורון גמור וחוסר אחריות נורא – ניסינו זאת בדרום לבנון ותראו לאן הגענו !!! מי שמציע דברים כאלה, שילך לבנות את ביתו בשדרות או בקרית שמונה, עם משפחתו וילדיו. התושבים ביישובי הגבול מול לבנון כמו מול עזה ישובו לבנות את בתיהם רק אם תיעלם לחלוטין הנוכחות של חיזבאללה וארגוני הג'יהאד מדרום לליטני (לכל הפחות) תחת המטריה השקרית של 'כוח בינלאומי'. בעזה נשארות רק שתי אפשרויות: שליטה ביטחונית מלאה של צה"ל לאורך שנים רבות, עם ניהול פלסטיני של מוחמד דחלאן במימון קטארי, מצב שמוכר לנו היטב מלפני פשעי 'ההתנתקות'. זה יאפשר לשקם ולבנות מחדש את יישובי 'עוטף עזה' עם המשקים החקלאיים, גם אם לא תהיה הסכמה בתוכנו על חזרה ל'גוש קטיף'. חשוב לציין כאן גם את ההיבט המוסרי הנכון – מספרי ההרוגים, גם הישראליים וגם הפלסטיניים, מאז 'ההתנתקות' הנפשעת עלו פי כמה, ומי שאומר על שליטה ביטחונית ישראלית בעזה, שזה 'כיבוש' לא מוסרי, מעדיף מאות ואלפי הרוגים על פני 'כיבוש', וזהו עיוות מוסרי מזעזע. ריבונות מצרית מלאה בעזה, עם אזרחות מצרית למי שירצה להישאר, ודרכון זמני למי שירצה לצאת. ברור, שמצרים לא תסכים בקלות, ושליט מצרים כבר אמר זאת בפירוש. אבל מצרים נמצאת במשבר כלכלי עמוק, ואם היא תקבל סיוע בינלאומי משמעותי, ואם זאת תהיה החלופה היחידה לשליטה ביטחונית ישראלית, שגוררת התנגדות חריפה בעולם, תצטרך ישראל לעמוד בכל תוקף על כך, שמצרים לא תשלוט בעזה למען מלחמות העתיד של הפלסטינים ותומכיהם, אלא בריבונות מצרית מלאה עם אזרחות וחופש תנועה לאלה שירצו לעזוב. במצבנו כיום, אני תומך באפשרות השנייה משלוש סיבות עקרוניות: כמאמין בגבולות הארץ שהובטחה לאבותינו בתורה, אני יודע היטב שעזה וחופיה עד אל-עריש כלולים בגבול המצומצם שבפרשת 'מסעי' (במדבר ל"ד) – ויחד עם זה אני יודע, שמעולם לא הורישו אבותינו את היושבים "בחצרים עד עזה" בגלל 'פלשתים-כפתורים'. קדושת ארץ ישראל לא חלה שם לא בימי יהושע, ולא בימי דוד ושלמה, וגם לא ב'קדושה שנייה' מכוחם של עזרא ונחמיה וכל ימי בית שני. גבול הקדושה בדברי חז"ל הוא 'גינַיא דאשקלון' (גבול עולי בבל). ארץ גרר שבה זרע יצחק אבינו, נמצאת בידינו בחבל הבשור, ברוך השם. לצערי הרב, אין בתוכנו בסיס להסכמה רחבה על חזרה ל'גוש קטיף', והרמב"ם כתב במפורש (בהלכות תרומות פרק א'): "ארץ ישראל... היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל". בלי הסכמה אי אפשר לממש את קדושת ארץ ישראל בחבל עזה. ריבונות מצרית מלאה עם אזרחות וחופש יציאה, תמוטט את השאיפות הפלסטיניות להמשך המלחמות ולשיבת 'הפליטים' לחיפה וליפו וכו'. מהלך כזה גם ישחרר ויאפשר חיבור של אזורי A ו-B ביו"ש עם ירדן, שרוב אזרחיה פלסטינים מתחילת דרכה של הממלכה ההאשמית, בפדרציה ירדנית-פלסטינית, עם שליטה ביטחונית והתיישבות ישראלית באזורי C. ואולי בשלב זה, "ובא לציון גואל".
