נראה שרוב ההורים עושים שמיניות בכדי לחסוך מהילדים שלהם את מראות זוועות וסיפורי המלחמה. בניגוד לנו, המבוגרים, שראו כבר משהו בחיים, הם מחזיקים בחשש מוכח מובן וברור שדי במראה אחד שלא במקום בכדי לשרוט את נפשם של ילדיהם. לשם כך הם מתנזרים לחלוטין מלשמוע חדשות כשילדיהם בקרבת מקום כמו גם להביע דיעה ולהציף את הנושא שחלילה משהו לא יזלוג לילדים. במצב כזה אנחנו מייצרים בעל כרחנו ילדים שחיים במין בועה וחממה ואינם חשופים כהוא זה לטרגדיה המתחוללת שם בחוץ. או כמו שאמרה לי אמא אחת: "אני מעדיפה שהילדים שלי יחיו בסרט ולא ידעו כלום, מאשר ייחשפו לכל מיני סרטונים שאח"כ אצטרך לשלם עליהם בדמים ובממון רב בכדי לספק להם פסיכולוגים שיוציאו אותם מהטראומה שיקבלו". אז מה ניתן לעשות? וכאן אני רוצה להביא את מה שסיפר לי אבא לשני ילדים מתבגרים שאמר לי שהוא נוהג ללמוד עם הילדים שלו, בעיון ובישוב הדעת, ממש ככה, את המכתבים שהשאירו אחריהם החיילים הגיבורים. "כולנו עסוקים" אמר לי: "אבל אני משתדל ממש לקבוע עם הילדים שלי זמן לימוד משותף בו נוכל לעבור בנחת על תוכן המכתבים ולהכיר את הגדלות של מי שכתב אותם". הכול התחיל מבחינתו במכתב המפורסם של גיבור ישראל, לוחם הימ"מ נעם רז ובו הדרכה מפורטת ומעשית להנהגות מעשיות בחיי היומיום ועד למכתביהם של חיילים נוספים שנפלו לאחר מכן וביניהם כמובן המכתב האחרון של יוסי הרשקוביץ הי"ד. המכתבים האלו, הצוואות, שנכתבו ונחתמו בדם יזע ודמעות מהווים לנו מעין המשך לסדרת הילדים הפופולרית שכל ילדי שנות השמונים זוכרים 'כה עשו חכמינו'. רק שכאן חכמינו הם הגיבורים, המופלאים, הנערצים יפי הבלורית והתואר, מיטב חיילינו שלפעמים, אוי לה לבושה, חשבנו שהם מגיעים מדור המסכים והטיקטוק שלא מפסיק להדהים אותנו בכל פעם מחדש. ולמי שרוצה גם לעבור לעשייתן ולתת לילדים שלו שיחי' כלים והזדמנויות לצמיחה אישיות, הוא מוזמן לשתף אותם על קבוצת הווטסאפ המיוחדת של מילים טובות: מצורף קישור לקבוצה של "לשון הטוב" לע"נ יוסי הרשקוביץ הי"ד שתעסוק במעלת הדיבור החיובי, מחשבות טובות, מעשים טובים ולדון לכף זכות. בלי סיפורי זוועה. בלי מראות מטרידים. בלי שום דבר שעלול לפגוע בשלמות הנשמה של הילדים שלהם. מאה אחוז צמיחה ולעילוי נשמת הגיבורים. נדמה לי שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות בכדי לחזק את מורשתם ולהוקיר להם תודה עולמית.
