אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב אני מתפללת עליהם בכל בוקר במערת המכפלה, מזכירה אותם בשמותיהם אחד-אחד, מתחננת ומבקשת עליהם, במקום הקדוש הזה שממנו עולות כל התפילות אל כסא הכבוד, שבו ברור כל כך שכולנו אחים. מתפללת ומבקשת את שחרורם, את טובתם, את חייהם ובריאותם של חטופינו. כבר מזמן החלטתי, שאני רוצה להתייחס לחטופים באופן אישי, להכיר אותם כבני אדם באמצעות בני המשפחות שלהם שעמם נפגשתי או שוחחתי, ולהתפלל עליהם בשמותיהם, כפי שמתפללים על אדם קרוב ואהוב השרוי בצרה. אספתי לעצמי את עשרת השמות הראשונים: אליקים שלמה בן אבישג, איתן אברהם בן מירב, אמיליה בת אמנדה, אבינדב בן דיצה, ליאור בן אוגניה, טל בן אסתר, אביבה בת ג'ולייט, קית' בן גולדיס, וגם אריאל בן שירי וכפיר בן שירי (אלה שני הילדים הג'ינג'ים ששברו את לב כולנו). אלה עשרת החטופים "שלי", שאספתי לעצמי עוד לפני ששמעתי על היוזמה היפה של ארגון רבני צוהר, לחלק עשרה שמות לכל בית כנסת. וככל שחולפים הימים והבקרים של התפילות, כך הם ניטעים עמוק בליבי, כי כשמתפללים מעומק הלב למען אדם כלשהו – נקשרים אליו, ורוצים מאד בטובתו. ודווקא בשל כך, אני נחרדת למראה בני משפחותיהם של החטופים, שנחטפו אף הם ע"י קבלני עסקת שליט, ומובלים בבלי דעת במסלול שגוזר אסון נורא על קרוביהם האהובים. אני מביטה בהם כשהם צועדים, כמו בסיפור החלילן מהמלין, בדרך המובילה לאיבוד כל סיכוי לחזרת יקיריהם. האמון העיוור שנותנות המשפחות במחוללי עסקת שליט, מאפשר למובילי המחאה הזו לגרור אותם למסלול בו הם רומסים, מבלי משים, אלה את יקיריהם של אלה, ממש כך. וגם מחזקים ומעודדים, בעיניים עצומות לרווחה, את החמאס, ומזרימים אליו, בשעתו הקשה ביותר, כשהוא כלוא במנהרותיו וכל עולמו חרב מעליו ועליו - מזרימים אליו אנרגיות חדשות ושכרון-כח, ומאפשרים לו להרים ראש ולהגביה את דרישותיו, ולהתעלל עוד ועוד באותם חטופים שהם כל כך מייחלים לשחרורם. האמת הפשוטה, הברורה לכל בר-דעת, שכשהמחאה למען החטופים הופכת למחאה נגד מדינת ישראל, במקום נגד החמאס – היא משרתת את החמאס, ופוגעת אנושות בחטופים – האמת הזו מוסתרת בכוונת-מכוון מעיני המשפחות, באמצעות מנגנון תעמולה משומן, שמי שחתום עליו חתום גם על טבח שמחת תורה הנורא, ועל אלפי פיגועים שקדמו לו. את קמפיין משפחות החטופים מובילים עכשיו – לא יאומן! אותם אנשים שהביאו עלינו את עסקת שליט העקובה מדם ומאפר, כאילו לא עברנו זה עתה את אחד הפוגרומים הנוראים בתולדותינו, מידיהם של משוחררי עסקת שליט. והם חותרים, שוב וביתר שאת, להעלות ללא גבול את המחיר שהחמאס ידרוש בעבור השחרור, ולחזק את בטחונו שאכן ישראל תכרע אפיים ארצה ותשלם מחיר כזה, שכן לא תוכל לעמוד בעוצמת המחאה. כך תאר רונן צור, מאדריכלי עסקת שליט האיומה, את מה שכינה ה"מבצע" שהמיט עלינו את האסון ההוא: "מבצע שכולנו תיפקדנו בו על תקן של לוחמים נועזים, תולי דגלים, נוטי אוהלים, לובשי חולצות ומחלקי מנשרים... שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות, ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האוירה" – כתב רונן צור באתר "אייס", ימים ספורים לאחר ביצוע העסקה בה שוחרר יחיא סינוואר ימח שמו, ועוד למעלה מאלף מחבלים, וציין בסיפוק כי "המבצע הצליח. גלעד חולץ. כולם שתקו", ואף הוסיף: "אם לנהוג בכנות, הרי שמעט התפלאתי למראה ראש הממשלה ושר הביטחון בקבלתם את פניו של גלעד ליד כבש המטוס. היה זה כאילו שניהם היו שוב על כנף מטוס הסבנה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהצד הנכנע חגג את נצחונו של הצד השני...". במילים האחרונות הללו חשף רונן צור את שגם הוא יודע את האמת: שבעסקת שליט הובלה ישראל לכניעה, והחמאס נחל ניצחון. עכשיו חותרים צור וחבר מרעיו ליעד דומה, ליעד של נצחון החמאס וכניעת ישראל - כפי שהוא עצמו כינה זאת, אלא שהפעם לא ניתן לומר שהוא חותר ליעד הזה על מנת להשיג את היעד של שחרור החטופים. הפעם הסיטואציה שונה: הפעם בגלל מספרם הגדול של בני הערובה, קורבנות העסקה שהם מנסים להוביל אליה, ואלה שאותם הם מנסים להשתיק (ואף מצליחים למרבה האימה) יהיו החטופים עצמם, או לפחות חלקם, ומשפחותיהם שמשתפות פעולה בבלי-דעת עם ה"מבצע". ובדיוק מהסיבה הזו, ממשלת ישראל, שחייבת להביט במציאות בעיניים פקוחות, מתוך אחריות לחטופים כולם, לחיילים כולם, לתושבי העוטף כולם, ולעתידה של מדינת ישראל כמדינה חופשית וריבונית שלא תהיה נתונה לעולם להתעללות מזוויעה כמו זו – לא תוכל הפעם ללכת שבי אחר החלילן המסוכן מהמלין. על המילים "ולאום מלאום יאמץ" שמגדירות בפרשתנו את יחסי יעקב ועשו, עוד טרם לידתם, אומר רש"י: "כשזה קם - זה נופל". היום, אחרי טבח שמחת תורה הנורא, מבין כל עם ישראל שזוהי האמת המרה שלא ניתן להתכחש אליה: "כשזה קם - זה נופל" – כלומר: זה או אנחנו או הם. מכאן הנחישות הגדולה במלחמה, מכאן מסירות הנפש של חיילינו, וגם של משפחותיהם המגבות אותם מאחור בגבורה גדולה, ומכאן החובה להכניע את חמאס באופן מוחלט, ובשום אופן לא להיכנע בפניו. רונן צור וחבריו מובילים אותנו את היעד ההפוך, בו מי ש"קם" הוא חמאס, ומי ש"נופל" זו מדינת ישראל. והחמור מכל: גם את היעד של שחרור החטופים הם רק מרחיקים בשיטה הזו. אני רוצה להביא כאן את דבריו הנכוחים של אורי אליצור ז"ל, דברים שנכתבו טרם עסקת שליט וכך כתב "גלעד שליט מוחזק בשבי שנה שלימה בגלל אימא של יוסקה גרוף.... אימא של יוסקה אמרה שהיא תהפוך את העולם, שהיא תילחם כמו לביאה על הגור שלה, שהיא תגיע עד ראש הממשלה, תעשה לו את המוות ולא תעזוב אותו. היא אמרה שלא יהיה לו רגע שקט, עד שהוא יחזיר את הבן שלה מהשבי. היא אכן הגיעה ולא נתנה מנוחה, והשיגה את שלה. ואחרי ההחלטה על עיסקת ג'יבריל, שבה שוחררו כ-1,500 מחבלים תמורת שלושה חיילים שלנו, אמר יצחק רבין בכנות: "אסור היה לעשות את העסקה, אבל לא יכולתי לעמוד מול האימהות". "לולא העסקה ההיא שיצחק רבין עשה למרות ששיקול הדעת שלו אמר שאסור לעשות" – המשיך וכתב אורי אליצור ז"ל – "סביר שתג המחיר של היום היה עשרה או עשרים מחבלים תמורת אחד, וגלעד שליט היה משוחרר כבר מזמן. יכול להיות שהוא בכלל לא היה נחטף. אמא של גלעד משלמת היום את המחיר על ההתחשבות הלא-צלולה בדעתה של אימא של יוסקה. היא יכולה לומר: עכשיו תורי להעלות את המחיר, ואחר כך שאמא אחרת תשלם את המחיר עלי. מותר לה לומר את זה. מותר לה לומר כל דבר, אבל לראש הממשלה אסור להקשיב לה". כל זאת כתב אורי ז"ל כשהיה לנו חייל חטוף אחד בעזה, ולא מאות אנשים נשים וטף. היום, כשמדובר בחייהם של אותם חטופים עצמם שמוחזקים בעזה, כשאמא אחת בצעדה עומדת לרמוס מבלי משים אמהות אחרות באותה צעדה עצמה, הדברים חמורים פי כמה. היום, כשמדובר באלפי אנשים שחוששים לשוב הביתה אם חמאס לא יוכרע באופן מוחלט, הדברים זועקים פי כמה. ולא, אין לי שום טענה כלפי משפחות החטופים. אני מבינה לליבם הזועק מגעגוע ומאימה, אני כואבת מאד את כאבם, ואני מתפללת עליהם שתיפקחנה עיניהם ואזניהם לראות מי מוביל אותם, ולאן. שיקשיבו, נניח לא לאורית סטרוק, אלא רק לסגן ראש השב"כ לשעבר ישראל חסון שקובע ש"חמאס משחקים עם הקלפים שבידיהם בצורה הכי צינית ואכזרית, ומי שרוצה להבטיח את שובו של החטוף האחרון חייב לנשוך את השפתיים חזק". רק לראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד, רמי איגרא, שאומר ש"החטופים ישוחררו בכח, במבצעים צבאיים או ע"י חיסולו של חמאס". רק לכתב הצבאי הותיק יוסי יהושע, שכותב כי "סינוואר משחק בעצבים של החברה בישראל, מעלה את המחיר כל הזמן, ומנהל את המו"מ כך שהמשפחות ישתגעו, וכל הציבור בעקבותיהן". ולכן הוא ממליץ "לא נכון לעצור, אלא להמשיך וללחוץ על חמאס". ללחוץ על חמאס לא הולך ביחד עם ללחוץ על ממשלת ישראל. אתם יודעים מה? אל תקשיבו לכל אלה. זה מיותר. תקשיבו רק למילים שכתב רונן צור עצמו: למהלך שהוא מוביל יהיה "צד נכנע", ומבחינתו זו אמורה להיות ישראל. ויהיה "צד מנצח" וזה אמור להיות החמאס, שלא יבחל בשום אמצעי, את האכזריות שלו כבר ראינו, ואנו רואים מחדש בכל יום. אבל גם אם המשפחות לא יקשיבו, גם אם ימשיכו ללכת במסלול הכי לא נכון עבורן – אנחנו, חברי הממשלה, מחויבים להקשיב, מחויבים לראות נכוחה את התמונה, ומחויבים לפעול מתוך אחריות גדולה. לא נוכל להאשים איש, גם לא את רונן צור וחבריו. ואתם יודעים מה? כן נוכל להתחזק מדבריו של גיבור ישראל אליהו ליבמן, אביו של אליקים שלמה שכולנו מייחלים לשובו: "צריך שהאויב הנאצי ירד על הברכיים ויתחנן לשחרור החטופים". אחריך, אליהו!
