חוסן זו מילה גדולה למשהו שכולם שואפים לייצר, להעניק ולבסס בבית, במקום העבודה ובמדינה בכלל. אתמול בוועדת הבריאות בכנסת נדונה תכנית החוסן הלאומית. כמי שעוסקת בקידום החינוך בישראל, ראיתי חשיבות גדולה להשתתף כיוון שאני מוטרדת היום בשאלה כיצד משקמים את החוסן של העם שלנו ואיך יוצאים מהשבר של ה-7 בספטמבר לצמיחה. בדיון ישבו חברי כנסת, עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע, דבר חשוב ומתבקש כאשר מתדיינים על סוגיית חוסן נפשי. אולם לצד כל הגורמים המקצועיים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים ישבו משפחות החטופים. המשפחות היקרות האהובות, כל אחת עם הסיפורים, התמונות, התיאורים הקשים, והכאב האימתני והקשה שהם מביאים עמם. נשאלת השאלה, מדוע לדיון הזה היה חשוב דווקא להטריח אותם? בל נטעה, ליבי עם משפחות החטופים ועם כל מי שחווה טראומה בימים מורכבים אלה. הדאגה לחטופים, וההזדהות עם בני משפחותיהם ומכריהם לא משות מהתודעה של כולנו. כל יום, כל היום. לצד זאת, כאשר סוף סוף דנים בבית הנבחרים שלנו, בתכנית חוסן לאומית, צריכות לעמוד לנגד עיננו משמעויות עמוקות ורחבות הרבה יותר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי הכללי שלנו כעם. אולם החוסן הלאומי עשוי להיות רלוונטי גם לגורל החטופים עצמם. למדנו שמול אויב אכזרי כל הבעת כאב מתורגמת לחולשה ובכך מעלה את מחיר החטופים ומרחיקה את החזרתם. תחושת חוסן שתתבטא כלפי חוץ תבהיר לאויבינו שהחטופים שבידיהם אינם נכס שמחירו רק מאמיר אלא הם מהווים נטל עבורם שמוטב עבורם להחזיר בהקדם. לעניות דעתי, שורש הפתרון לחוסן לאומי טמון בחיזוק הזהות הלאומית שלנו, וביסוס הקשר עם אתוס העוצמה היהודית והציונית שלנו. הדור שואב את כוחו מהקשר והסיפור המשפחתי הקהילתי הרחב שלו. זהות וסיפורים משפחתיים מעצימי חוסן הוגדרו כ-"oscillating narrative", ואף על פי שאלו היו לעיתים רצופי תהפוכות ואתגרים, הם היו ממוקדים בכוחות הייחודיים של בני המשפחה השונים אשר אפשרו להם לצלוח זאת. כשיש אתוס לאומי, כשיש מורשת להישען עליה, קיימת תמונה ברורה מאין באת ולאן אתה הולך. אז כפי שכתב ויקטור פרנקל; מי שיש לו למה לחיות למענו יוכל לשאת כל איך- זה חוסן! לאחרונה יצא לשמוע את שחר צדוק חוקר מאוניברסיטת בר אילן שעיקר עבודתו עוסקת בהשוואת מחקרים בינלאומיים בנושא זהות דת וחוסן. צדוק מצביע על הקשר הכה עמוק בין הזהות המורשית לבין הזהות המסורתית. ומוצא כי קידום הרווחה הנפשית של האדם הינה זהות שמייצרת תחושת התעלות, שמחה, שלווה פנימית ותחושת שייכות, דבר המעניק מענה חשוב ביותר לתחושת החרדה והטראומה שרבים סובלים ממנה, נוכח התקופה האחרונה. כמו כן, למקומה של הזהות והמסורת, נותר עדיין מקום מרכזי בעולמם של בני האדם, אף שאנו חיים בעולם מודרני חילוני ונאור, ולכן בעיני היה ראוי לתת לפן הזה מקום גם בתכנית הלאומית של משרד הבריאות ויותר מכך בכל תוכנית העוסקת בחוסן לאומי. לא רק שזה היה חסר התוכנית שהוצגה אתמול בועדת הכנסת, האווירה שהייתה בחדר הישיבות, בה ניתן פוקוס בכאב ולא בצמיחה ממנו ובגבורה שהייתה לצידו. בשנים האחרונות ישנה מגמה בבתי הספר החותרת לצמצום לימודי היסטוריה, מורשת ותנ"ך, שהתוצאה שלה היא ניתוק רשת הביטחון של הזהות וערעור החוסן הנובע ממנה. אין ספק כי המושג הרווח של "מדינת כל אזרחיה", מוצא ביטויים מרכזיים יותר במערכת הלימודים של הילדים והנוער, ובימים אלה אינו תורם לחיזוק הזהות ואף מחליש אותה. גישה של רב- תרבותיות איננה צריכה לבוא במחיר פגיעה בזהות היהודית. שכן, מדינה שרוצה לבנות תוכנית חוסן לאומית - חייבת להיות משולבת בחיזוק האתוס והמורשת, הסיפור הלאומי וההיסטורי. אני קוראת לשר החינוך להרים את הכפפה, ולצאת בתוכנית של חיזוק הזהות הציונית והיהודית כחלק ממערך כולל לחיזוק החוסן הלאומי. הכותבת היא פעילה חברתית בתחום החינוך וחברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת יש עתיד
