רעיון חדש-ישן צץ בחסות המלחמה בעזה, והשותפות ההיסטורית של הלוחמים הדרוזים גם במלחמה זו כמו בכל קודמותיה: לשנות את חוק הלאום. להכניס סעיף שקובע גם את עקרון ה'שיוויון' בתוך חוק הלאום. אין טעות גדולה מזו. אסור להסכים להצעה הנואלת הזו. לעם היהודי יש חוב ענק לעדה הדרוזית – על כך אין שום מחלוקת. עוד שנים רבות יצטרכו לעבור עד שנצליח לפרוע את החוב הזה. העדה הדרוזית היא היחידה מכל עדות המזרח התיכון, שכרתה ברית שלום אמיתית עם מדינת ישראל, מיד עם קום המדינה. אי אפשר לטעון כלפיהם שהם אינם שותפים בחובות, כמו שטוענים בצדק כלפי ערביי ישראל. ב"ה כבר זכינו לראות איש צוות אוויר דרוזי ואלוף דרוזי במטכ"ל, שלא לדבר על דרגות גנרל נמוכות יותר. צודקים הדרוזים בטענה שמדינת ישראל בגדה בהם – כתבתי את זה רבות בעבר. אבל לא באמצעות חוק הלאום, אלא בכל 75 השנים האחרונות. המדינה היתה חייבת לתת להם לא רק את כל מבוקשם אלא הרבה יותר, כדי להפגין כלפיהם, כלפי ערביי ישראל וכלפי שאר העולם, מה עושים היהודים למי שהם חסידי אומות העולם בענק. במקום זאת יצרנו אצלם קיפוח מכוון. כאזרחי ישראל אין לנו מה להתגאות על כך. אלא שחוק הלאום, גם בנוסחו הנוכחי, לא ממעיט כהוא זה מהחוב הזה, לא פוגע בעדה הדרוזית כמלוא הנימה. שום אזרח יהודי לא מקבל שקל אחד או טובה אחת יותר מאזרח דרוזי – בגלל חוק הלאום. חוק הלאום הוא אחד החוקים החשובים וההכרחיים שחוקקה כנסת ישראל בתולדותיה. החוק הזה מכוון בעיקר לשופטי בג"ץ, כי בחלק מהפסקים שלהם אין ביטוי לעובדת היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי. הרי החוק הזה לא היה נולד בכלל אלמלא פסק הדין בבג"ץ קעדאן, שחייב את היישוב הקהילתי קציר בוואדי ערה להקצות מגרש למשפחת קעדאן מבאקה אל גרביה, בטענה ש"מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה". חוק הלאום נועד קודם כל לשופטי העליון - להבהיר להם מהי מדינת ישראל. רק בגלל בג"ץ נאלצה הכנסת לקבוע בחוק דברים שהם מובנים מאליהם. התיקון ההכרחי של הפגיעה בדרוזים חייב להיות באמצעות חוק יסוד נוסף, 'חוק יסוד הדרוזים', שבו יינתן מעמד מיוחד לכל עדה או קבוצה שקשרה גורלה עם העם היהודי באופן מעשי – למענם, ולמען המדינה היהודית מדינת ישראל. כשבן גוריון חלם לכבוש את עזה בתחילת השבוע שעבר, ביום ראשון ו' בכסלו, מלאו 50 שנה לפטירתו של ראש הממשלה הראשון ומייסד המדינה דוד בן גוריון. מפאת צוק העיתים והקרבות בעזה, ציון יובל שנים לא קיבל את התהודה הנדרשת. בן גוריון היה זה שקבע את תפיסת הביטחון של ישראל עם קום המדינה, תפיסה שהמלחמה האחרונה הוכיחה את אמיתותה עד היום, ובראשה העיקרון של 'העברת המלחמה לשטח האוייב'. בנאום בכנסת ביום ה' תמוז תש"י, 20.6.50, בו פירט את מרכיבי הביטחון, אמר בן-גוריון: "אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם נותקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום-היסטורית, בימי ה'הגנה' - מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום בו הותקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האוייב, ושלא נתגונן אלא נתקוף". במשך שנים רבות, רבות מדי, מאז 'חומת מגן', שכחנו את האמת הביטחונית הזו. גם כשהעברנו את המלחמה לשטח האוייב מיהרנו לברוח. ההצלחה הגדולה ביותר של החמאס ביום שמחת תורה השנה, היתה בדיוק זו: העברת המלחמה לשטח מדינת ישראל. למרבה המזל וההשגחה העליונה, ההתאוששות של צה"ל היתה מהירה, והוא מיהר לממש את התפיסה הזו בכל עוצמתה, בכיבוש של עזה. לבן גוריון היתה דעה מוצקה על חבל עזה בכלל, והעיר עזה בפרט: חלק בלתי נפרד מארץ ישראל וממדינת ישראל. זה התחיל בוועידת הפיוס שהתכנסה בלוזאן שבשווייץ בכ"ח בניסן תש"ט, 27 באפריל 1949, במגמה לנסות ולהביא להסכמי שלום סופיים בין ישראל ושכנותיה. נציג ארה"ב לוועדת הפיוס, מארק אתרידג', העלה רעיון 'מהפכני': לספח את רצועת עזה לישראל על כל תושביה, כולל הפליטים. ארה"ב ראתה בכך פתרון סביר לבעיית הפליטים שהייתה אז בניצניה. בערב יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, ד' באייר תש"ט, 3 במאי 1949, התכנסה הממשלה לדון בהצעה. בן גוריון ניסח את החלטת הממשלה, שקבעה כי "באם יוצע סיפוח חבל עזה למדינה על כל תושביו, תהא תשובתנו חיובית". שלושה שבועות אחר כך, בכ"א באייר תש"ט, 20 במאי 1949, הועלתה ההצעה באופן רשמי לדיון בוועדת הפיוס שהתכנסה בלוזאן. אולם המצרים הם שדחו את ההצעה. הנציג המצרי לשיחות לוזאן, עבד אל מונעם מוסטפא, הבהיר לנציג הישראלי אליהו ששון, כי מצרים עומדת להמשיך ולהחזיק ברצועת עזה ואף מעוניינת להרחיב את שטח הרצועה הן צפונה הן דרומה. 6 שנים אח"כ, אחרי שחוליית מחבלים חדרה מהרצועה למושב העולים פטיש, הרגה אישה אחת ופצעה 22 אנשים, הציע בן-גוריון – אז שר הביטחון בממשלת משה שרת - לכבוש את רצועת עזה. למחרת התקיפה (שהתרחשה בא' בניסן תשט"ו, 24 במרץ 1955), הוא נפגש עם הרמטכ"ל משה דיין, ואחרי שהבהיר לו כי לא יהיה מנוס מצעד זה, ביקש מהרמטכ"ל להעריך כמה זמן צפוי להימשך כיבוש הרצועה, והורה לו לבדוק אם צה"ל מוכן למלחמה כוללת. באותו שבוע, בו' בניסן תשט"ו, 29 במרץ 1955, העלה בן-גוריון בממשלה את הצעתו לכבוש מחדש את רצועת עזה, כולל 'טרנספר מרצון' של פליטים מהרצועה למצרים ולעבר הירדן. בתום דיון סוער דחתה הממשלה את הצעתו של בן-גוריון, למורת רוחו. הכישלון בממשלה לא הביא לשינוי עמדתו. את מדיניותו זו מימש לבסוף כעבור שנה, במבצע סיני, בדיוק השבוע לפני 67 שנים. למרות דבריו אחרי המלחמה בדיון מפקדים כי "מדינת ישראל אינה רוצה לחזור לחנק שלפני מבצע סיני ולכן איננה מתכוונת לסגת מעזה והמיצרים" (הכוונה למצרי טיראן בדרום סיני – ח"ה), הוא נכנע ללחץ הבינלאומי ונסוג גם ממיצרי טיראן וגם מהרצועה. ובחזרה למלחמה הנוכחית: איש לא יכול לשער איך תסתיים המלחמה ומה יהיה מצבה של מדינת ישראל, ומצבה של רצועת עזה, אחרי המלחמה. עם ישראל הוא עם למוד ניסים גלויים. נכון שניסים אינם תוכנית עבודה, אבל בן-גוריון כבר אמר ש"בארץ ישראל, אדם שאינו מאמין בניסים הוא אדם לא מציאותי". פזמונים באזכרות אחד המנהגים המסורתיים הנהוגים בכל אזכרה לנפטר או נפטרת, הוא קריאת פסוקים מתוך ספר תהילים על פי אותיות שם הנפטרת או הנפטר, בדרך כלל מפרק קי"ט המסודר על פי סדר הא'-ב' – מה שמקל על קריאת הפסוקים. כמו כל דבר שקשור למסורת, גם הנוהג הזה הפך לצנינים בעיני הקבוצה המתקדמת, הנאורה, הפרוגרסיבית. כחלק מהניסיונות לפרק כל דבר שריח יהודי נודף ממנו, פירסם לאחרונה נשיא המדרשה באורנים מוטי זעירא, חוברת בשם 'אותיות לַנשמה', ובו עשרות שורות מתוך שירים עבריים ישנים וחדשים, מסודרים לפי הא'-ב', כתחליף לפסוקים מספר תהילים. "מתוך הזמר העברי לדורותיו אספנו כאן מספר רב של פסוקי שיר, מסודרים לפי א'-ב' שיהוו מאגר לבחירת פסוקים לשם הנפטר/ת – כאלה שיהלמו את זהותם, את חלומותיהם ואהבותיהם, את חייהם כפי שהיו", כותב זעירא בפתח החוברת. "ולא פחות חשוב – פסוקים אלה יכולים לתת מבע אישי וקרוב לעולמם של המתכנסים לפרידה העצובה: ליחיד, למשפחה, לקהילה הסובבת, להוויה הרחבה". דווקא כחובב מושבע של הזמר העברי, במיוחד העתיק יותר, סיקרן אותי לראות את מבחר קטעי השירים שהוצג כתחליף לפסוקים. עברתי עליהם בעיון רב. כבר הראשון, באות א', גרם לי לפרץ צחוק: "אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן, אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה, זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעצמן?" אני מניח שלא מעט מהקוראים זוכרים את השיר החמוד הזה מגן הילדים. השיר 'דני גיבור' שמתאר תחושות של ילד שצריך להתמודד עם אהבה נכזבת של ילדה בת גילו, בגן הילדים כמובן. כמה קשה לו כשנורית אהובתו מהגן אוכלת את התפוח שהביא לה, זורקת את הפרח שנתן לה, והולכת לשחק עם ילד אחר. זה מה שמתאים להיקרא באזכרה לזכרו של יהודי שהלך לעולמו, שאת זכרו אנו מעלים? מזל שזעירא לא הציע לקרוא את השורה הראשונה של השיר. אני מדמיין לעצמי את שורת האבלים סביב המצבה, וקרוב המשפחה מקריא בקול נשבר ובדמעות שליש 'אמא אמרה לי דני, ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון..." זה הליקוי העיקרי של כל הרעיון. בניגוד לפסוקי ספר תהילים, שבהם כל פסוק הוא בעל משמעות משל עצמו, בלי קשר לפסוק שלפניו ולפסוק מאחריו, שירים נבנים מנדבך על גבי נדבך – שכל אחד מותנה בקודמו ובבא אחריו. ניתוק של כל שורה מהשיר השלם מגחכת את הציטוט, הופכת אותו לשורה סתמית חסרת משמעות. דוגמה נוספת: "דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל: אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ. כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לאֹ אוּכַל, בִּשְׁבִיל זֶה לאֹ יִהְיֶה לִי כֹּחַ". זהו שיר מקסים שכתב נתן אלתרמן, מגדולי המשוררים בדור התקומה (למה לא העניקו לו את התואר 'המשורר הלאומי?'), 'זמר שלוש התשובות', על דו שיח בין אישה וגבר, כשהגבר מעמיד במבחן את עצביה של אהובתו בשלוש שאלות, שהאחרונה היא 'מה תעשי אם אגיד לך ללכת ולשכוח אותי?' – והיא משיבה שהיא מוכנה ללכת, אבל לעולם לא תשכח אותו. כאמור, שיר מקסים ממש – רק ממש לא ראוי להיות מדוקלם באזכרה. גם כאן מזל שזעירא לא מציע לדקלם את שורת הפתיחה. אני שוב מדמיין לעצמי את האישה האבלה מקריאה בקול נדכא מול קברו של בעלה את השורה המהממת "הוא אמר אם תלכי אחרי, לא קטיפה תלבשי ולא משי..." לא נרחיב בכל שאר הדוגמאות המגוחכות. נסיים בדוגמה אחת בחוברת, המשפט מתוך שירו של אלון אולארצ'יק 'ילד מזדקן': "זֶה עָצוּב הַרְבֵּה, כְּשֶׁמַלְוִים לָךְ אֶת הַבֵּן". השיר 'ילד מזדקן' הוא שיר היתולי במהותו. פתיחת השיר מתארת אדם, בוגר על פי גילו, המתקשה להתנהג כמצופה ממנו וממשיך להתנהג כילד. יעמוד האב על קבר בנו שנפל בקרב ויקרא בקול: "ילד מזדקן, ילד מתקלקל, לומד את הפרנציפ, רק אחרי שהוא נופל". אם כבר שירים היתוליים, איזה מזל שזעירא לא הציע להקריא גם שורה מתוך שיר היתולי אחר, למשל 'שיר השכונה' של חיים חפר. שהרי מה יותר מתאים מ"לתת מבע אישי וקרוב לעולמם של המתכנסים לפרידה העצובה", מאשר שורת המחץ: "שמע, ראיתי איך שגילה מקצרת חצאית, בחיי שהיא התחילה להתלבש כמו דוגמנית..."? הטור באדיבות "מצב הרוח"
