כשהילדים שלי היו קטנים הם המציאו חידון ודקלמו אותו ביחד בכל חג: "מי הרשע של פסח? מי הרשע של חנוכה?". ככה זה, לכל חג יהודי יש עלילה שבה הרשע עמד עלינו לכלותנו, ואיכשהו הצלחנו להיחלץ ממנו.

פעם זה היה בדרך נס, לפעמים תושייה אנושית הייתה מעורבת, ובתשעה באב - מצד אחד יצאנו לגלות, ומצד שני שרדנו. פעמיים. גם המועדים החדשים שלנו, יום העצמאות ויום השואה, הם כאלה. התסריט חוזר על עצמו: רוצים להשמיד להרוג ולאבד אותנו, ולבסוף אנחנו נושעים. אגב, זה אף פעם לא קורה בגלל עוצמה צבאית או יכולות תמרון גאוניות. הניצחון הוא תמיד תמהיל של גבורת הרוח, אומץ, מנהיגות וניסים, הרבה מאוד ניסים.

הנרטיב הזה נראה לפעמים קצת מיושן. כזה שלכאורה שייך לגלות, ליהודי הנודד, המוכה, החבול. היהודי חסר השורשים שלא רוצים אותו בשום מקום. אבל די, הגענו לישראל ויש לנו מדינה. נכון, אין פה שלום כבר הרבה שנים, אבל זה עימות שקשור לטריטוריה, ריב מקומי על המרחב. אנטישמיות היא מושג רחוק שמדברים עליו פעמיים בשנה, ביום השואה הישראלי וביום השואה הבין־לאומי, ולפעמים, לא עלינו, כשמתרחשת איזו תקרית בבית כנסת במקום כלשהו בעולם, וזהו. נכון שבשנים האחרונות הקמפוסים בארצות הברית עוינים יהודים. אבל זה הרי בגלל שהם אנטי־ישראליים ובגלל העניין הפלשתיני. זה לא קשור לאנטישמיות. התעמולה של הפלשתינים פשוט עובדת טוב יותר מההסברה הישראלית כבר שנים, כך לימדו אותנו. אבל אנטישמיות ממש? אולי בשוליים. מדובר בכמה גרמנים ובמהגרים מוסלמים שעושים בלגן באירופה, לא יותר. הרי בגדול אנחנו כמו כולם, כמעט.

אבל אז פתאום מגיע מגה־אירוע כמו מלחמת חרבות ברזל (מתי ישנו כבר את השם הסתמי הזה?) ומושך לנו גם את השטיח הזה מתחת לרגליים. תראו את ההתעלמות של ארגוני זכויות האדם הבין־לאומיים ממה שקרה ליהודים כאן בשמחת תורה. תראו את הצלב האדום שאמור לספק "הגנה על חייהם ועל כבודם של קורבנות סכסוך מזוין" אך אינו מתפקד במקרה של חטופים ושבויים יהודים. תקשיבו להפגנות האנטי־יהודיות האימתניות ברחבי העולם, לתקריות האנטישמיות שמזכירות את השנים שלפני השואה. וואו, חזרנו תשעים שנה אחורה. או שאולי... זה תמיד היה כאן?

אני, יהודייה?!

"עד שהשבעה באוקטובר תפס אותי פה בקליפורניה, אנטישמיות הייתה עבורי שמועה רחוקה. דבר־מה מן העבר. דגל ישראל שנשרף אי שם בעולם, פליטת פה של סלב שמעד. אנטישמיות הייתה מושג משעמם, כותרת יבשה על נתון שנמצא בעלייה. עכשיו היא עומדת מולי ואני רואה אותה. אני רואה אותה כשהיא מסתתרת מאחורי טענות על 'מדיניות ישראל' אבל מאשימה את כל היהודים באשר הם". המילים האלה שייכות לד"ר מיה טבת דיין, סופרת, משוררת וחוקרת, שהמלחמה תפסה אותה באוניברסיטת סן־דייגו שבארצות הברית, לשם הגיעה כדי ללמד. טבת דיין מרבה לכתוב על כך ברשת, ולפני חודש אף פרסמה מאמר על תובנותיה בעיתון מקור ראשון. "אני בשיעור מזורז באנטישמיות. כל יום נמשך שנים של לימוד. ואני מבינה שחמאס הוא ארגון אנטישמי. שהטבח הוא פעולה אנטישמית. שכלום ממה שחשבתי לא היה קשור מעולם לשאלה מדינית פלסטינית... כל מה שכונה 'הסכסוך' היה אנטישמי, ואני לא הבנתי. כי לא הנחתי משום מה שמוסלמים הם אנטישמים, וכי הנחתי שבמערב האנטישמיות מתה עם מלחמת העולם השנייה.

"בבת אחת כל הזיכרונות שלי לאחור נצבעים בפילטר שלא ציפיתי לו. הפיגועים, ההצבעות באו"ם, שנות העשרים שלי והשלושים והארבעים. האם כל הזמן הזה חייתי בעצם תחת אנטישמיות ולא הבנתי?". קל להגיד שאנשי השמאל לא ראו. אבל האמת היא שגם אנשי ימין רבים עשו את ההפרדה הזאת בין אנטישמיות ששייכת לעולם של פעם ובין מה שקורה פה, בישראל.

את רוני גלבפיש, ציירת וסופרת מוערכת, לא ממש הכרתי. יש לי ספר נפלא אחד שלה, 'בית מלאכה לכתיבה', וזהו. אבל אחרי שמחת תורה היא התגלתה כאחד האנשים הכנים שמסתובבים בינינו. גלבפיש גדלה בבית שמאלני מאוד והמשיכה להחזיק בדעות של הוריה בדרך הטבע. המציאות שאליה התעוררה בבוקר שמחת תורה גרמה לה לטלטלה גדולה ולשאילת שאלות עמוקות ונוקבות שאותן העלתה בפומבי, בפייסבוק, בלי לחשוש מהחברים או מהתדמית שלה. לצד סימני השאלה שהיא מניחה על האמונה בשלום ועל השנאה האוטומטית למתנחלים, היא כתבה גם על היהודי הנרדף.

"העניין הזה של להיות יהודייה לפני הכול מגרד לי. לא כיף לי. קול ילדותי בתוכי מתלונן בזעף: לא רוצה. איך אהבתי להיות קודם כול בת אדם. כמה זהויות קדמו ליהודייה הזו: ישראלית, צברית, אמא, אשת, בת, אחות, סופרת, ציירת. כולן יותר מגניבות ממנה. אבל אף אחד לא רוצה להרוג אותי בגלל הדברים האלה. רוצים להרוג אותי כי אני יהודייה. אפילו המילה עצמה מרתיעה אותי. מה אני, הילד מהגטו? מה הדבר הזה. אבל זה הדבר. זו הזהות. ההדיפה המתמשכת שלה לא משחררת אותי מהאמת".

גלבפיש מצטטת פסקה של ברל כצנלסון שעוסקת באוטו־אנטישמיות, ומשליכה ממנה לימינו: "העניין הזה של יהודים ששונאים את עצמם ואת יהדותם לא חדש. חברתי הפסיכיאטרית אומרת שזה נובע מהצורך שלנו בשליטה. כשמשהו לא מצליח לנו, אם זה באשמתנו, אנחנו יכולים לתקן - אם רק נשתדל יותר. אנחנו לא יכולים לסבול חוסר אונים לא מוסבר ולא צפוי. ולכן אם שונאים אותנו, עדיף לחשוב שזו אשמתנו. כי אז, אם נהיה אחרים, אם נשתנה, זה ישתנה". גלבפיש מבינה שגם זו רק תשובה חלקית. כי הרי כצנלסון וממשיכיו בעטו ביהדות כי היא שייכת לגלות, ובמקומה שתלו נרטיב של ציונות זקופה ולא גלותית כמו של פעם. "ואהבתי את זה. אני עדיין אוהבת. הזהות הזו היא חומה ומגדל והמחתרות וקיבוצים והגשמה, לא שטעטל ופוגרומים ושואה. זהות חדשה, מצוחצחת מעלבונות והשפלות העבר. אבל תראו מה זה, ההשפלה שלנו חזרה". והיא שואלת מה היא היהדות בשבילה. "לא בטוחה שאני יודעת אפילו מאיפה להתחיל. אולי פשוט ככה: אני יהודייה. ונראה. נראה".

אז השנה, "מעוז צור" הוותיק עם המילים המסובכות יהיה כנראה רלוונטי מתמיד. בעצם, הוא תמיד היה רלוונטי, אבל לא הרגשנו את זה. לא ככה. ואולי דווקא בשל כך, השנה נתפלל ביתר שאת גם להתגשמותו של סוף המזמור: "חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה".

לתגובות: ofralax@gmail.com

***