1. בימי החנוכה של שנת תשס"ח, לפני 16 שנה, פירסם הסאטיריקן אסף וול, יליד וחניך מושב ניר עציון, ובוגר המדרשייה, דיאלוג סאטירי שנון המתנהל בימי החנוכה בין אב חרדי ליטאי לבנו, על אודות מלחמת הגבורה של המכבים, שלכבודה חוגג כל עם ישראל – לרבות הציבור הליטאי שאחד מרבניו ביזה את חיילי צה"ל הלוחמים בעזה בתואר המכפיש 'אוספי הזבל'. הדיאלוג מבוסס על הסתירה הפנימית, האוקסימורונית, הפעורה בין דברי ההלל והשבח שמרעיף עם ישראל, כולל הקנאים הליטאים, על מלחמת קיום שאירעה בחנוכה לפני 2,190 שנה, לבין מלחמת הקיום של עם ישראל כאן ועכשיו, שבה אינם נוטלים חלק, ויש ביניהם אף יבליות מורעלות המחרפים ומנאצים את משתתפיה. 2. הנה קטעים נבחרים מן הדיאלוג הסאטירי, שמחדד את גודל האבסורד: הבן שואל את אביו החרדי ליטאי: "אבא, איך ניצחנו את היוונים?". האב: "בעזרת השם". הבן: "אז בשביל מה המכבים?". האב: "הם היו רק החיילים. השם עזר להם בעזרת השם, וברוך השם הם ניצחו". הבן: "המכבים היו חיילים?". האב: "חיילים של השם, צבאות השם"... הבן: "ליהודה המכבי היה נשק?". האב: "כן"... הבן: "למה המכבים הלכו לצבא ואנחנו לא?". האב: "כי היום התורה שומרת עלינו"... הדיאלוג מסתיים בהבנת של הבן, שמשהו לא מסתדר. איך ייתכן שהמכבים לא סמכו על התורה בלבד שלדברי האב "היום שומרת עלינו", ויצאו להילחם בכוח הנשק על חירותם ומולדתם? בשכלו הישר הוא מודיע לאביו, בעל ה'השקופע' שמושתתת על סטאנדרטים כפולים ועל מסרים הפוכים, שהוא מבין שחובתו להתגייס לצה"ל. והאב הליטאי מגיב, איך לא?, בבעתה נוראה: "געוואלד! מה קרה לך?!". 3. הדיאלוג השנון הזה, שצוטט כאן רק חלקית, כבר איבד מעט מחריפותו, דווקא על רקע אירועי שמחת תורה תשפ"ד. לפתע הבינו גם הליטאים הקנאים, שאלמלא צה"ל התעשת (חבל רק שבאיחור רב) היו מחבלי הנוכ'בה מחוללים מרחץ דמים מחריד, רח"ל, ללא אבחנה בין עובדי ה' לאחרים, גם בבני ברק, מודיעין עילית, ביתר, אלעד, רכסים, גבעת יערים, עמנואל ושאר הקהילות הליטאיות. יותר ויותר ליטאים קנאים מבינים שעם כל הכבוד לשיטת תורה מגנא ומצלא, שאין איש מערער עליה, חייבים להימצא גם 'שלוחי דרחמנא' שיעשו בפועל את מלאכת ההגנה וההצלה הזו (ממש בדיוק כפי שהתנועה הציונית הפכה לכלי בידי שמים למימוש חזון סיום הגלות וקיבוץ הגלויות). וכך הגיעו השבוע 449 צעירים חרדים, רובם מבתים ליטאים, שבגיבוי ציווי התורה 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם' והוראת חז"ל שאין סומכין על הנס, התגייסו לשירות בצה"ל (והם זכו אגב אורחא למפגש של הוקרה בבקו"ם, עם ראש הממשלה נתניהו, שהופתע לגלות שרובם המכריע כבר אבות לילדים). 4. הסימן היותר מובהק לשינוי הערכים הפוקד את הציבור החרדי – ודוק: לא את עסקניו ולא את בטאוניו הרשמיים שעדיין תקועים בעבר – הוא השיח המתפתח בתקשורת החרדית הלא ממוסדת, שאינה נתונה לשרירות ליבה של 'ועדה מסדרת' או צנזורה אחרת. אחד מהם הוא העיתון האינטרנטי הדעתן 'צריך עיון', שמעז להביע באומץ לב מרשים, גם דעות מפתיעות, אנטי מימסדיות, שאינן מקובלות על העסקונה. כך למשל כותבת הגב' חנה שפיגל (טוניק) - אבוי! אישה רחמנא ליצלן! – תחת הכותרת 'מדוע אנחנו צריכים צבא': "הצורך שלנו בצבא המגן עלינו, אינו מעיד על פגם רוחני או אמוני בנו, אלא הדרך הראויה שבה הקב"ה רוצה שנתנהל בעולם. הקב"ה מנהל את העולם בדרך הטבע". איזה מלים חותכות, מדוייקות, מחודדות! איך הקנאות הליטאית המסורתית אינה מבינה עניין אמוני פשוט זה! ולמי שעדיין לא הבין את התיזה ההגיונית, האמונית, הפשוטה הזו, מסבירה הכותבת: "ה' רופא חולים, ועדיין הדרך שלנו להירפא היא ללכת אל הרופא ולהזדקק לרפואותיו; ה' זן ומפרנס לכל, ועדיין עלינו לצאת לעבוד; ה' הוא כל יכול, אך הניח אותנו בעולם של טבע... זכינו להקים פה, על אדמת ארץ ישראל, כלכלה מתפקדת וצבא חסון. כעת הקב"ה מבקש מאיתנו לפעול בכל הכוחות הללו, להשתמש בכלל האמצעים שנתן לנו, ויחד עם זאת לאחוז באמונה הפשוטה שהכל מאיתו". אז איך בכל זאת לא מבינים את זה כל 'הגאונים הליטאים' הללו, אנשי 'היגיון הברזל', חיילי 'הסיירת האינטלקטואלית' של עולם התורה, שכן מבינים שמי שהולך לרופא כדי להירפא (וזכורים לטוב כל ארגוני הסיוע הרפואי החרדיים)? איך הם מאבדים את הגיונם וחוכמתם ומעדיפים לסמוך על הנס, כשמדובר בעניינים של פיקוח נפש ממש? כלום יש עיוות שכלי גדול מזה? 5. הגיון הברזל הזה, מתחיל להיות בחסדי שמים נחלתו של ציבור ליטאי גדל והולך. באותו גיליון של 'צריך עיון' מצטט כותב אחר, ר' משה שפר, את ראש ישיבת חברון רבי משה מרדכי פרבשטיין (שהוא עצמו שירת כרב צבאי): מבחינת ההלכה מוגדרת המלחמה הנוכחית מלחמת מצווה, ומן הדין שכל בחורי הישיבות, ואפילו ראשי הישיבות עצמם, ייקחו חלק במאמץ המלחמתי. "אולם", מצין ראש הישיבה, "אין בידינו יכולת לקיים מצווה זו כיוון שאיננו יודעים כיצד להילחם. האם לא מוטלת עלינו החובה ללמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה?". שפר: המתקפה הרצחנית בשמחת תורה מבהירה, שייתכן "תרחיש שבו מאות אלפי מחבלים מנסים לחדור אל תוך המדינה מכל גבולות הארץ [...], תרחיש שהפך להיות משהו שאינו מן הנמנע. לפתע הבנו שאם לא נוכל להגן על עצמנו בידינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו תחת איום ממשי. [...] שאלת הגיוס הצבאי הפכה להיות שאלה קיומית של חיים ומוות: כיצד נוכל להגן על עצמנו בשעת צרה? רבים מאד בציבור התעוררו להבין שהמצב אינו יכול להימשך כך. אנו נדרשים לדעת לאחוז בנשק [...] עבור עצם קיומו של עם ישראל". 6. מלחמת עזה תשפ"ד הפילה את אסימון אצל רבים. אך עדיין מבצבצים פה ושם עשבים שוטים נוסח הרב שרייבר, רב ההבל והזבל, שראה בחיילינו 'אוספי הזבל'. בנימה דומה, אם כי מעט פחות חריפה, התבטא ר"מ בישיבה הליטאית 'תורה בתפארתה' באלעד, הרב רפאל גפן, שחלק על סיסמת 'ביחד ננצח': "אין לנו שום עניין בניצחון הזה. הניצחון הזה, זה רק גועל נפש. בוודאי שמה שצריך, זה להתפלל שיבוא הגאולה השלמה". יהודה המכבי ואחיו, צדיקי עולם, לא זילזלו כך בניצחון הצבאי על האוייב חורש המזימות נגד עַם ישראל; וגם לא חז"ל, שהכירו בגודל תעצומות הגוף ומסירות הנפש של המכבים ותיקנו לרגל ניצחונם על הרֶשע היווני את שמונת ימי ההלל וההודאה, שאותם נחל לחגוג הערב, בהדלקת נר ראשון של חנוכה. (באדיבות שבועון 'מצב הרוח')
