חג החנוכה הוא אחד מהאהובים ביותר מבין מועדי השנה. סקר שהתפרסם לקראת חג החנוכה לפני שנה הראה שכ80% מהציבור מתכנס להדלקת נרות החנוכה ולאירועים במהלך החג, והוא ניצב במקום השני אחרי ליל הסדר שאותו חוגגים כ85% מהציבור. השנה, חג החנוכה הוא החג הראשון אחרי האסון שעבר עלינו בשבת שמחת תורה. מטבע הדברים, כולנו שואלים את עצמנו, בצורה כזו או אחרת, כיצד חוגגים כאשר כולנו כואבים ודאוגים? ליבנו עם החיילים שבלחימה הנתונים לסכנה, עם המשפחות השכולות שאבלות על אבדן יקיריהן, עם הפצועים שכואבים את פציעתם, ועם החטופים ומשפחותיהם שליבם דואב והם מתפללים לחזרתם לבתיהם? תשובה על כך מחייבת התבוננות עמוקה יותר על מהות חג החנוכה ומצוות הדלקת הנרות. חג החנוכה הוא זכר לניסים שאירעו לאבותינו לאחר שנים טרגיות וקשות של סבל תחת השלטון של תרבות החושך היווני: "וחושך על פני תהום" - זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן" (בראשית רבה ב ד), שגזרה עליהם גזירות קשות להמרת דתו כדי לגרום לאבדן היהדות: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", שדדה את ממונם, ואנסה באכזריות את בנותיהם: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות" (רמב"ם חנוכה א א). החשמונאים הכהנים מרדו בשלטון היווני האכזר, ויצאו להילחם במסירות נפש ובגבורה נגד צבאם החזק מהם פי כמה: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם וכו'" (שם). נס הניצחון של החשמונאים היה כרוך במחיר כבד של הרוגים ופצועים. למרות הצער על ההרוגים, והכאב על תקופה טרגית של סבל הצרות והגזירות: "התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים וכו'. ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס וכו'. והן אסורין בהספד ותענית" (שם ג). הדלקת הנרות בשנים שאח"כ מהוה זיכרון מתכלל, לכל מה שאירע 'בימים ההם בזמן הזה'. א. הניצחון הצבאי הניסי של החשמונאים המעטים על היוונים הרבים והחזקים. ניצחון של 'בני האור' על 'בני החושך'. ממנו שואבים גבורה ורוח ניצחון. ב. זיכרון ל'מטרת המלחמה', מלחמה קיומית נגד מי שרצה להעלים את היהדות ואת העם היהודי מבמת ההיסטוריה, ע"י המרת דתו. אמנם יש לשמוח שבימי החשמונאים היתה מסירות נפש ובזכותה ניצחנו במלחמה ושרדנו. אולם זה היה ניצחון זמני בלבד. מלחמת הקיום של היהדות המשיכה גם אח"כ, לאורך כל הדורות. ג. זיכרון למחיר הקיום והניצחון, לחשמונאים שנפלו בגבורה בקרבות למען הניצחון. מצוות הדלקת הנרות היא בזמן החשיכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא ע"ב). "בכלל לילה ולילה". כוח ההארה של הנר הוא דווקא כשהוא מאיר את החושך: "שרגא בטיהרא מאי אהני" (חולין ס, ב) "נר בצהרים אינו מאיר" (רש"י שם). יש בכך רעיון עמוק. בהדלקה יש אמירה מורכבת ומשלבת. מסביב יש חושך, כאב ושקר. איננו מתעלמים ממנו. אולם עלינו להדליק את אור האמת והשמחה! יש בכך הרבה כח: "כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (חובות הלבבות שער יחוד המעשה ה). ואם ניתן להוסיף: מעט מן השמחה מרפאת הרבה כאב, צער ועצבות. יש שרואים רק את החושך ואינם יכולים לראות בו אור, ויש שרואים אורות ואינם מבחינים בחושך, אבל נר חנוכה מאיר בתוך החושך, ומגרש אותו, מצית את השמחה דווקא במקום שיש בו סבל וכאב. בתחילת מלחמת 'חרבות הברזל' אמר שר הביטחון ללוחמים: "יש פה מלחמה שהיא מלחמת 'בני החושך' ב'בני האור'. אנחנו נמצאים בקצה של תרבות שלא מקבלת את הקיום שלנו כאן, פראי אדם, חיות טרף, שרצחו את החיילות והחיילים שלנו, את הילדים שלנו, את האזרחים שלנו". בשעת אסון, בתוך החושך החמאסי הגדול שירד עלינו בשבת שמחת תורה, של אכזריות מפלצתית וכאב של אבדן, ראינו גם הרבה אור, מאות ואולי אלפי גילויי גבורה מדהימים ומסירות נפש של ערבות הדדית, בחלקם שילמו הגיבורים על כך בחייהם. ביציאתנו למלחמת חרבות הברזל "באנו חושך לגרש!" בהדלקת נרות חנוכה השנה, בבתים ובשדה הקרב, אנו מעצימים את אור הגבורה ורוח הניצחון, למרות הכאב על האבדן והמחיר ששילמנו. חלק מביטויי השמחה שלנו הוא הניצחון על החושך החמאסי, שלא יצליח להשבית לנו את שמחת הנצח. כפי שנוהגים לומר בפיוט 'העוקד והנעקד': "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ". עם ישראל למוד הסבל מורגל בכך, ישמח וינצח.
