אש ומקשה רק המנורה בקודש והכרובים בקודש הקודשים היו מקשה זהב במשכן ובמקדש. הכרובים בקודש הקודשים באו לבטא את גילוי מלכות ה' ושכינתו בהיכלו, בקרב ישראל, כאש עליונה המופיעה משמים – "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה כב) – "וּבְבֹא משה אל אהל מועד לדבר אִתו, וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפֹרת אשר על אֲרֹן העֵדֻת מבין שני הכְּרֻבים, וידבר אליו" (במדבר ז' פט). לעומת הכפורת עם הכרובים – בקודש – ניצבה המנורה מקשה זהב להעלאת הנרות ביד אדם, אור של אש מידי אדם, משמן הזית הטהור שגדל בארץ; ואכן, מיד עם כניסת משה אל קודש הקודשים לשמוע את קול ה' מדבר אליו, נאמר (במדבר ח', א-ד): "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר: דבר אל אהרן ואמרת אליו – בְּהַעֲלֹתְךָ את הנֵרֹת, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות; ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נֵרֹתֶיהָ, כאשר צִוה ה' את משה; וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב ...". קודש מול קודש הקודשים – מקשה מול מקשה – אהרן מול משה – אור הנרות עולה מיד אהרן על פי דבר ה' הנגלה אל משה "מבין שני הכְּרֻבים"! בבית השני לא היו ארון-כפורת-כרובים, וקודש הקודשים היה חלל ריק מעל אבן השתיה (ראו רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד א-ג). גם אש מן השמים לא נזכרה ולא הופיעה. נותרה אז רק המנורה שבקודש, שאור נרותיה עולה מלמטה למעלה, כלומר, בידי אדם העובד עבודה "לפני ה' " (שמות מ' כה). זהו האור של בית שני. חזרת השכינה בבית שני התבטאה אפוא במנורה ולא בכרובים, ומראות המנורה בזכריה עיצבו את העולם החומרי והרוחני של הבית השני בהתניה החותמת – "והיה אם שמוע תשמעון בקול ה' א-להיכם" (זכריה ו' טו). הכול היה תלוי בהעלאת האור על ידי אדם, מלמטה, כלומר, הכל היה תלוי במעשיהם של ישראל, במספרי העולים לארץ, באמנה לשמירת התורה, בבניית חומות ירושלים על ידי נחמיה, במשפט ובצדקה שבנבואת זכריה (ח' טז-יט). מראות זכריה שבמרכזם מראה המנורה, פותחים במראה הסוסים (א' ח-יז), וחותמים במראה הסוסים והמרכבות (ו' א-ח) עם צבעי הזריחה, ואלה מבטאים את שלטון הבורא בבריאה, ואת ישועת ירושלים! המאבק על המנורה המשבר הגדול בירושלים מול אנטיוכוס הרביעי-הרשע, לא התחיל בגזרות הדת, ואף לא בהצבת השיקוץ בהיכל – המתיוונים הקימו פוליס הלניסטית בירושלים, ויראי ה' יצאו ממנה, אבל המלחמה התחילה בשוד – אנטיוכוס אולי חשד שיהודים בירושלים תמכו בתלמי המצרי נגדו, ובוודאי היה זקוק תמיד לשוד מקדשים לשם מימון הוצאותיו הכבדות. הוא נכנס לירושלים בכוח ובגאווה, הרג רבים, ונכנס להיכל, הוציא את כל הזהב ובתוך זה את המנורה (מקבים-א א' כ-כה). השוד הזה חולל תסיסה גדולה נגד השלטון הסלווקי במשך שנתיים (מקבים-א המשך פרק א'), עד שפרץ המרד החשמונאי. גזרות הדת וחילול המקדש כבר היו צעדי ענישה ודיכוי, אל מול התסיסה שפרצה בתגובה לשוד המקדש. חילול המקדש ושוד המנורה, מתוארים להפליא במדרש רבה, בסיפור על יוסף משיתא. (מדרש-סיפור על ימי חילול המקדש, לפני המרד החשמונאי): יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם (=אחד מהיהודים) ובהם [ויחלל את הקודש] תחלה; אמרין ליה (=אמרו לו ליוסף משיתא): עוּל ומה דאת מפיק, דידך (=תיכנס, ומה שאתה מוציא – שלך), נכנס והוציא מנורה של זהב; אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (תיכנס שנית, ומה שאתה מוציא – שלך), ולא קיבל עליו. אמר ר' פינחס: נתנו לו [זכות לגבות] מכס שלש שנים, ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לא-להי [כשנכנסתי אל הקודש] פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו – נתנו אותו בחמור של חרשים (=מתקן ניסור של עץ), והיו מנסרים בו; היה מצווח ואומר ווי, אוי אוי שהכעסתי לבוראי. (בראשית-רבה פרשה ס"ה-כב). גם לשונאים ההלניסטים היה 'מורא מקדש', ולכן הם רצו שיהודי ייכנס ראשון אל הקודש ויוציא ממנו זהב, ובזה יפרוץ עבורם פִּרצה לצורך השוד הגדול. מה חשב יוסף משיתא? אם הרשעים נותנים להוציא דבר אחד, זהו רגע גורלי שבו אולי אפשר להציל את המנורה, שהיא העיקר בבית המקדש – אבל את זאת הבינו גם השונאים, והם לקחו את המנורה, שאיננה הולמת כלל איש פשוט. אחרי שנלקחה המנורה בשבי, שוב לא רצה יוסף משיתא לקחת שום דבר אחר – לשדוד את המקדש לעצמו לא היה מוכן בשום פנים, וגם הבטחות של הררי כסף (גביית מכס 3 שנים), ועינויים נוראים לא הזיזו אותו מסירובו. הוא רק התחרט ובכה על שהאמין להם בראשונה ונכנס אל הקודש במחשבה נאיבית כל כך, שיתנו לו להוציא את המנורה, ולהצילה מידם. הסיפור הזה מתקשר באופן ישיר לקשת טיטוס, למרות פער הזמן, כי שניהם מוכיחים את המקום המרכזי שתפסה המנורה בעיני כל העולם, כמייצגת מובהקת של המקדש היהודי, ושל היהדות בכלל. כל העולם ידע שבבית המקדש היהודי אין פסלים – אבל יש מנורת זהב טהור – בעיני כל העולם זה היה התחליף היהודי – במקום פסלים, מנורה! לא פלא שהם שאפו לקחת את המנורה, עיקרו של בית המקדש היהודי. ההתנגשות מול אנטיוכוס התחילה בשוד המקדש, ובפרט המנורה, וחורבן בית שני בידי טיטוס הוצג ברומא קבל עולם ומלואו כהובלת המנורה לרומא על ידי היהודים המנוצחים. היהדות החרבה לקחה גם היא את המנורה והציבה אותה בבתי הכנסת ובבתי היהודים. מאות רבות של מנורות מימי התלמוד נחשפו בחפירות בבתי כנסת ובבתים של יהודים, על משקופים ומזוזות, ועל רצפות פסיפס של בתי כנסת יהודיים. מכאן הפכה המנורה לסמל היהודי החשוב ביותר, המובהק והידוע בכל הדורות, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. לא במקרה הפכה המנורה – זו מקשת טיטוס דווקא, לסמל המדינה, שעוצב גם על פי נבואת זכריה עם "שתי שבלי הזיתים" (זכריה ד' יב) מימין ומשמאל למנורה. מרומא לירושלים סח לי הרב מרדכי ברויאר ז"ל בערוב ימיו, אודות ביקור משפחתי ברומא, ובפרט בקשת טיטוס, וכֹה אמר: עומדים שם המוני מבקרים ומסתכלים על המנורה ועל היהודים המובסים שלקחו אותה על גבם לרומא, אבל אינם רואים כלל מה יש שם בצד השני של הקשת. מה יש שם, שאלתי? ענה לי בהתרגשות עצומה: סוסים! (סוסי הקיסר הרומי, סמל שליטתו בעולם)! אני מרדכי ברויאר מירושלים עומד שם בקשת טיטוס וזוכה לראות שוב את מראות זכריה הנביא – הסוסים והמנורה! רומא הקיסרית כבר איננה, את חורבות הקולוסאום אפשר לראות מאחורי קשת טיטוס! העם היהודי חי וקיים, והמנורה הזאת מקשת טיטוס כבר חזרה לירושלים, כסמל מדינת ישראל העצמאית! גם הסוסים, סמל השלטון בעולם, חזרו "מֵהִתיַצֵב על אדון כל הארץ", ואורות הזריחה והישועה שתיאר זכריה הנביא הופיעו שוב בירושלים. יהי רצון שנהיה ראויים לכך, ויאירו הנרות לעם ישראל בארצו, בישועות ה' ובנחמתו.
