חזקיהו נחשב למלך צדיק שהחזיר את עבודת המקדש למקומה, שבר את המצבות והסיר את הבמות. אולם במישור החברתי, כפי שמפורש בנבואות רבות ובראשם ישעיהו פרק א, המצב בירושלים היה קשה מאוד עד כדי שפיכות דמים. מה פשר הסתירה הזו בין המצב הדתי למצב החברתי? מסתבר שההכנות הרבות למרד בסנחריב, שבאו גם על חשבונו של 'האזרח הפשוט', גרמו לכך. ההתגייסות למען המטרה הצבאית, בה המלך נדרש גם לעקור אנשים מביתם ולקחת את רכושם, גרמה לזלול כללי ברכושו של האדם ואפילו בחייו. ישעיהו בפרק כב מבקר את חזקיהו על הפגיעה ברכוש האנשים: "וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה". אם למלך הכל מותר, אז גם לאזרחים הכל מותר. מה ניתן ללמוד מזה? שאסור למלך להשתמש ברכוש של אזרחים לפי מידת הצורך לצרכי המלחמה? וודאי שאין זה נכון שהרי במפורש נאמר במשפט המלך שמסר שמואל לעם שהדבר מותר (ואין צורך להיכנס כאן למחלוקת בחז"ל האם היה זה איום בלבד). גם וודאי שלא ניתן לומר שבשל החשש מפגיעה חברתית, לעולם אסור לעשות שימוש בחוקי חירום לצורך מלחמה. מה שניתן ללמוד מכך הוא שאין שחור ולבן והמציאות מורכבת ובשל כך צריך שוב ושוב לבחון רווח מול הפסד. פעמים שנגלה שפעלנו נכונה ופעמים נגלה שהבאנו אסון. גם להחלטות חשובות ונדרשות יש מחירים והעובדה שזו הדרך הנכונה לפעול אינה אומרת שהיא מושלמת ולא צריך מידי פעם לעצור ולדייק את עצמנו. כמים לנפש כואבת הייתה הקריאה של ח"כ מיכל וולדיגר לחקור את שארע ליובל קסטלמן ז"ל. מי שראה את הסרטון בו הוא מרים את ידיו ולמעשה מתחנן על נפשו לפני שנורה למוות, לא יכול להישאר אדיש. אם נמשיך הלאה ונאמר "בזירת הקרב יש לצערנו דוצי"ם" הרי שאנחנו חוטאים לאמת ומזלזלים זלזול עמוק בחיי יהודי שהציל רבים. במקום זאת אנחנו, ובעיקר המופקדים על הנושא, צריכים לשאול את עצמם: האם הרצון המובן והמוצדק להביא למותו של מחבל ארור בזירה, לא גרם במקרה זה למותו של יהודי? האם באמת הכללים הברורים שלא הורגים מישהו שבבירור אינו מהווה סכנה הם רק עניין 'ליפי נפש'? זה בכלל לא משנה מה תהיה המסקנה. מה שחשוב הוא לקיחת האחריות, הבדיקה. מדוע אנחנו כל כך מפחדים מלבדוק את עצמנו? מדוע התרגלנו לחשוב באופן כל כך שיטחי כך שהמטרה שמה בצד כל שיקול אחר? האם זה הגיוני שגם בעניין זה נתחלק בין שמאל לימין? זו דרכה של תורה? נקודה זו נוגעת גם לחלוקת הנשקים הנרחבת לאזרחים כעת. אין ספק שהיא מוצדקת וחשובה אף שברור שיש לה מחירים. ובכל זאת, האם החשש מפני שימוש לרעה על ידי אנשים אלימים, בביתם או בויכוח על חנייה אינו חשש מוצדק? מדוע זה ברור שרק אנשים מהצד השמאלי של המפה יחששו לזה מנהיגים ופוליטיקאים דתיים לא יעסקו בשאלה כיצד ניתן למזער את הנזק וכיצד ניתן בכל זאת לבדוק כמה שיותר שאנחנו לא מעניקים נשק למי שלא ראוי. במלחמות יש מחירים שלא ניתן לעקוף אותם. זה ברור. אולם אין זה פוטר אותנו מלבדוק שוב ושוב רווח מול סיכון ולאתגר את עצמנו. יש דברים שגם במלחמה לא צריכים להתרחש. גם חייל שעובר על הפקודות במלחמה צריך להישפט, אם אכן עשה זו, למרות שהוא נלחם למעננו. רק כך חברה לא מתפרקת. הפחד הגדול שלי כעת הוא שאם יוחלט להעמיד את החייל לדין, ובאמת שאין לי שום מושג ואין לי שום רצון לחרוץ כאן דין, שוב נתפלג בין ימין לשמאל. יובל קסטלמן לא היה צריך למות וכל מי שחי לאור התורה ולאור הכלל 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה' חייב לדרוש לחקור את הנושא עד תום. הוא חייב לדרוש לחשוב איך ממזערים נזקים, איך קובעים כללים ברורים יותר ולא פועלים רק מהבטן. חקירת הנושא, גם אם תוביל למסקנות אישיות, היא חובה תורנית ומוסרית. אסור שבעניין זה תהיה מחלוקת ולא כל שכן בימים טורפים אלו. התנגדות של מנהיגי הציבור הדתי לחקירה בעניין זה תהיה חילול ה' מאין כמותו.
