ערב שבת קודש פרשת וישב. "כפר סבא לא תהיה כפר עזה" – טבע השבוע ידידי השר בצלאל סמוטריץ' מטבע-לשון הממחיש עד כמה גדול ערכה הבטחוני של ההתיישבות ביהודה ושומרון, עבור מדינת ישראל כולה. עד כמה חצי מיליון יהודים היושבים באזורים אלה למרות נסיונות חוזרים ונשנים של אחיהם מהשמאל לעוקרם, הם-הם תעודת הביטוח של אותם אחים היושבים מערבה משם. אמת פשוטה, שרבים כל כך סרבו להכיר בה עד "השבת השחורה" של שמחת תורה, ועכשיו היא פורצת באחת או מחלחלת אט-אט אל תודעתם, נוכחת מתמיד, ומאיימת על השקפת-עולמם רבת-השנים. אין ספק, התודעה הציבורית זזה בעל-כרחה, כמעט ללא צורך במילים, ודאי לא מהצד שלנו. הדברים פשוטים וברורים עד כאב, ואין שום צורך, גם אסור, לזרות מלח על הפצעים הפתוחים. "מטרות המלחמה שהוגדרו על ידי הממשלה משקפות הסכמה לאומית רחבה" – אמרתי אתמול בראיון לטלי ליפקין שחק, ומצאתי אותה מהנהנת בהסכמה על המטרות שכוללות גם פירוז מלא של רצועת עזה, והסרת כל איום ממנה על ישראל לתמיד. ההינהון הזה לא חדש, אלה אכן מטרות שכולנו מאוחדים סביבן, במוכנות למסור את הנפש למענן. אבל בעצם הוא כן חדש, הוא כאן רק מאז המפץ הגדול והנורא של "השבת השחורה". מתוך השחור הזה בוקע זרקור של אור, שלא ניתן להתעלם ממנו עוד. "את באמת רוצה לחזור לעזה?!" – שאלה אותי בתדהמה-מהולה-בגועל אשה שפגשתי ב"שיחת מעלית" לפני שלושה חודשים בלבד, כאומרת: השתגעת?! ואני, בתנאי "שיחת המעלית" יכולתי לענות רק שזו לא שאלה של רצון, זה יקרה כי לא תהיה לנו ברירה, ולא יקרה בלי הסכמה רחבה בעם, הסכמה בלב שלם שאין ברירה אחרת. אין לדעת מתי תגיע ההסכמה הזו – אמרתי - אבל בוודאות יבוא יומה. כואב, כואב עד אימה המחיר ששילמנו, ועוד נשלם, על ההתפכחות הזו, שהגיעה מוקדם משצפינו, ועם זאת גם באיחור של שמונה עשרה שנה. שמונה עשרה שנה בדיוק חלפו בין שמחת תורה תשס"ו, לשמחת תורה תשפ"ד. בשמחת תורה ההיא פרסם יאיר לפיד מאמר מטלטל בו הסביר, כלשונו, "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?" והשיב בתשובה המבישה הבאה: "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל... המניע היה אחר לגמרי: הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". אני מאמינה שהמילים האיומות האלה של לפיד אינן משקפות את עמדת רוב הציבור שתמך בהתנתקות, אבל הן ודאי משקפות את המוטיבציה שלו-עצמו, ואת התודעה והיחס שהוא ודומיו עמלו לאורך שנים לחלחל לציבור רחב. היום, גם הגבינה הזו זזה. תחת גילויי הגבורה שזוהרים באור יקרות מ"השבת השחורה" עצמה, תחת דיבוק-החברים העוצמתי של שדה הקרב, שזורם בזרם חסר-מעצורים אל החברה הישראלית כולה, עם דמעות המשפחות השכולות בבתי העלמין הצבאיים, תחת הזרם האדיר הזה של אחדות וגבורה – נשטפות הרבה שנאות, ומתגלה בעל-כרחה אהבה גדולה. אבל יש מי שנחרד מכך, ועמל לשמר ולהעצים את השנאה. אם לא נותרה ברירה וחייבים לשוב לעזה, ואף לגנוז את החלום לצאת מיהודה ושומרון, כדי ש"כפר סבא לא תהיה כפר עזה" – יש לוודא לכל הפחות שהשנאה לא תדעך. לוודא שאלה שצדקו אז - לא יוכלו להרים את ראשם ולזקוף את מלוא קומתם עכשיו. ולכן, תוך כדי המלחמה הקשה נגד אויבינו - יש מי שמשקיעים גם במלחמה נחושה ועוצמתית... נגדנו. עוד באותו נושא: שלב מכוער בקמפיין דמוניזציה ציבורי נגדנו לפיד מסרב להתנצל על סערת סטרוק טל מאיר עונה ללפיד: "זו רמת ההומור שלך?" סטרוק נאמנה לדרכה, גם אם איני מסכימה איתה המלחמה הזו מתנהלת בעצימות גבוהה באמצעות שלטי ענק המכריזים עלינו כ"בוזזים במלחמה", שדרנים וכתבים שמציפים את הציבור בטבלאות וגרפים מעוותים ובלהג מכפיש, עמודי פייסבוק שמקודמים במאות אלפי שקלים שמייצרים טקסטים רעילים, וכמובן תוך שיתוף פעולה הדוק עם פקידים שמנצלים את תפקידי-המפתח שלהם ומנהלים "שביתה איטלקית" כדי לוודא שהתקציבים לא יגיעו ליעדיהם, ומעזים לדרוש בתוקף שנוותר עליהם רק משום שלדעתם-שלהם הם מיותרים, והם הרי "אנשי המקצוע", ואנחנו "מגזריים" וגם בורים ולא מבינים. כולם-כולם נלחמים, בדיוק כמו שכתב לפני שמונה עשרה שנה לפיד, "ללמד אותנו שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". "את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" – אומר יוסף הצדיק בפרשת השבוע, ונענה ע"י האיש: "נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה". את המילים האלה מפרש רש"י באופן הרחוק מאד מפשט הפסוק: "נסעו מזה" – "הסיעו עצמן מן האחוה", "נלכה דותינה" – "לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם". לשם מה צריכים האחים "נכלי דתות" כדי לפגוע ביוסף, אחיהם השנוא? כדי להיראות צודקים, ישרים וחוקיים גם כשעושים מעשה שכל-כולו שנאה וקנאה ותחרות. אני מודה שהפסוק הזה והפירוש המיוחד של רש"י אליו הדהדו בי שוב ושוב השבוע, לנוכח ההתנכלות ה"מקצועית" כביכול, בעיצומה של מלחמה, לפגוע פגיעה אנושה בציבורים מסוימים שלא באים בטוב ל"מומחים" ול"משפטנים", ל"כתבים הכלכליים" ולמגישי המהדורות ה"אובייקטיביים". חשוב לדעת שהמלחמה הזו מתנהלת גם בשטח, בשטחי יהודה ושומרון, אליהם מוזרמים באין-מפריע פעילי "יש דין" לבצע משימה כפולה: גם לייצר פרובוקציות ועימותים, וגם להכין דו"חות על אותם עימותים ממש, תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". הפעילים המטרילים הללו לא מקבלים, חלילה, "צווי הגבלה" כדי שיפסיקו להתסיס את השטח, אבל קורבנותיהם המתיישבים – כן מקבלים, וכן מושמצים, כי אותם הרי קל להשמיץ. ישבתי השבוע עם ראשי מועצות ביו"ש, לנתח את הדו"חות השקריים הללו, ושמעתי מהם שאפילו נתוני משטרת ישראל על אותם אירועים עצמם – שונים בתכלית. אבל הקמפיין ממשיך להתנהל בכל עוז, כי אם התברר שאי אפשר לוותר על חבלי הארץ האלה, שמבטיחים שכפר סבא לא תהיה כפר עזה, עדין אפשר להשקיע מאמצים כדי לרמוס ולדרוס ולשנוא את מי שנאחזים בהם בגבורה עילאית. "בשש אחרי המלחמה, יהיו כאלה שינסו לגרום לנו לחזור ולשנוא זה את זה" – אמר השבוע אחד מפעילי "אחים לנשק" לקבוצה של רבנים מהציונות הדתית. תהיתי בליבי אם הוא לא יודע ולא רואה, שזה קורה כבר עכשיו, בהשקעות עתק, במאמץ עילאי. ואם הוא כן רואה – למה אינו מוקיע ומתנער מכל אלה שעומדים מאחורי הנסיון הנואל הזה לחמוס גם את הרבנים והרבניות האלה שיושבים מולו, לשדוד את תקציבי הישיבות והמדרשות שלהם, שמשום מה מובילי הקמפיין נגדנו חושבים שהם מיותרים? את אחינו אנו מבקשים, הגידו נא לנו איפה הם רועים. "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" – כך הגדיר הרמב"ם את התוצאה החשובה ביותר של נצחון החשמונאים, שאנו חוגגים בחנוכה. ברוך ה' זכינו בימינו, שחזרה מלכות לישראל, מלכות שאחראית על ארץ ישראל כולה, כי "לא ארץ נכריה לקחנו", ועל עם ישראל כולו, על כל שבטיו, על בטחונו ומכלול חייו, בחומר ואף ברוח. היום, כשאנחנו בעמדת המלכות, בעמדת הממלכתיות, זכותנו ואף חובתנו להנהיג את העם כולו בדרך של אחדות ואחריות, אהבה והתחשבות, ומתוך כך לתקצב גם את שיקום חבל התקומה וגם את המערכה על שטחי סי, גם את המאמץ המלחמתי וגם את חיזוק התורה והרוח, גם את המפונים במלונות וגם את בנות השירות הלאומי שמחזיקות את החינוך באותם מלונות ממש. זכותנו וחובתנו לפעול כממשלה אחראית, ולא להיות מופעלים על ידי מי שהחליטו שהם יודעים טוב מאתנו מה מיותר, ומה לא. שבת שלום וחנוכה שמח
