חודשיים אחרי השבת השחורה ורבים בעולם כבר מכחישים את הטבח הנורא שאירע בישובי העוטף בשמחת תורה. הם לא מוכנים לצפות בסרטונים, טוענים שישראל ממציאה סיפורי זוועות, והגדילה לעשות הרשות הפלסטינית שאף פירסמה (ומחקה אחר כך בלחץ אמריקאי) שהטבח במסיבה ברעים היה בכלל כתוצאה מירי של מסוקים ישראליים. מדינת ישראל מנסה להתמודד עם ההכחשה הזו, על ידי פרסום סרטונים, הקלטת עדויות, הבאת גורמי תקשורת עולמיים לראות את החורבן ביישובי עוטף עזה ועוד. מעבר לסילוף האמת ולעיוות ההיסטורי הגדול, יש בהכחשת האירועים הנוראיים גם פגיעה קשה בנפגעים, בחטופים, במשפחות ובזכר הנרצחים. לא די במה שהם עברו: הסבל, הדאגה ליקירים, הפינוי מהבתים ומהיישובים, והכאב והאבל על הנרצחים- בסוף גם לא מאמינים להם, והעולם לא רוצה לדעת על הנרצחים, לא מוקיר את זכרם, וגם לא מסיק מסקנות כדי שדבר כזה לא יקרה בעתיד. הרב יצחק מירסקי כותב בספרו הגיוני הלכה (בשם הרב יעקב רובניזון) כי הייסורים הגדולים ביותר של איוב היו לדברי האומרים כי "איוב לא היה ולא נברא" (בבא בתרא טו.). איוב חשב שייסוריו יעשו רושם בעולם, יחרצו חריץ שלא יימחה, ועכשיו באים וטוענים שאיוב לא היה ולא נברא וכך גם ייסוריו. ההכחשה היא חלק ממעשה הרציחה, כי הרוצח מכחיש וטוען שהוא לא עשה שום דבר רע. ההכחשה היא מידתו של קין, שניסה להעלים את קיומו של הרצח. בפסוק במגילת איכה (ב, יג) מקונן ירמיהו: "מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים... כי גדול כים שברך מי ירפא לך".. מדוע ירמיהו מדמה את האסון הגדול דווקא לים? אם יש אסון על היבשה- יש סימנים. לאחר מעשה הזוועות משהו נשאר- תילי החרבות, סימני ההרס, הבתים השרופים, ועוד, אך אם יש אסון בים, למשל ספינה שנטרפה, הרי שהכל שוקע במצולות, מי הים חוזרים למקומם, והאנשים שעוברים שם כלל לא יודעים שהיה כאן אסון גדול. לא נשארת שום עדות בים, ולא זכר לחיים שאבדו. המילה "גדול" בפסוק לא מתארת את הים, כי אם את השבר- השבר הוא גדול ביותר מכיוון שאף אחד לא זוכר ולא יודע שקרה משהו. בתקופת פיגועי האוטובוסים הגדולים לאחר הסכמי אוסלו, התקוממתי שמיד אחרי שהמשטרה מסיימת את פעולתה בזירת הפיגוע, מגיעים עובדי העירייה- מנקים את כל השאריות והרסיסים, שוטפים את הכביש בזרמי מים חזקים ובתוך מספר שעות החיים ברחוב חוזרים למסלולם, ומי שעובר במקום כלל לא מודע לכך שאנשים נרצחו במקום זה רק כמה שעות לפני כן. על כן הזיכרון הלאומי שלנו מחייב הקמת אנדרטאות ומוזיאונים, הוצאת ספרי זיכרון וקיום טקסים- הכל כדי שההכחשה לא תגיע להשכחה. האירועים קרו, ולא נאפשר לאף אחד להכחיש ולהשכיח. הביטוי המפורסם "ארץ אל תכסי דמם" (על פי איוב טז יח), מבטא את אותו הרעיון: אם הדם מכוסה בעפר ולא נראה, ניתן מקום להכחשה ולהשכחה. שתי משימות חשובות עומדות בפנינו, : האחת, כבר עתה, להסתער על ההסברה והתודעה- בין אם נאהב את זה ובין אם לא- דעת הקהל העולמית, ובעקבותיה ההשפעה על מקבלי ההחלטות, מוכוונת בידי התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות. יש כאלו ששונאים אותנו מלכתחילה, אך יש רבים אחרים בעולם שדעתם אינה מגובשת בנושא המלחמה. אנחנו צריכים לעבוד קשה בזירות הללו כדי להפיק תוכן רלבנטי למדיה הזו. היא כבשה את העולם, והפכה לזירת ההשפעה המרכזית. המשימה השניה היא ליום שאחרי המלחמה והיא הקרב על הזיכרון- לאחר שהדי המלחמה יסתיימו יש לדאוג שהעולם לא ישכח! צריך להקים אנדרטאות ומוזיאונים במקום הטבח ולצד זאת לוודא את שמירת הזיכרון האקטיבי בכל העולם: ימי זיכרון עולמיים, תוכניות לימודים בארץ ובחו"ל, טקסים ועוד. רק כך העולם לא ישכח ולא ישכיח את ארועי 7/10 . זו חובתנו לנרצחים, זו חובתנו לדורות הבאים. הכותב עומד בראש התוכנית לזיכרון וחינוך במכללת אפרתה
