היום, לפני 75 שנה, ב-11 בדצמבר 1948 נסתיימו הדיונים בעצרת האו"ם בשאלת ארץ-ישראל. העצרת החליטה (החלטה מס' 194 III סעיף 11) לאפשר לפליטים הרוצים לשוב לביתם ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות זאת במועד המעשי המוקדם ביותר. החלטה זו סייעה למדינות ערב לפעול להנצחת סוגית הפליטים הערבית, שעם השנים כונתה בעיית הפליטים הפלסטיניים. מיד לאחר ההחלטה, הוקמה בשנת 1949, אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, שהופקדה לטפל בפליטים הפלסטיניים באופן בלעדי. הפליטים הפלסטינים קיבלו מעמד מיוחד: הם וצאצאיהם, ללא הגבלת דורות, זכאים למעמד פליטות שעובר לדור הבא. הפליטים הערבים, לא נטמעו ולא נתאזרחו במקומות מגוריהם החדשים, ולמעט ירדן, אף מדינה לא הפכה אותם לאזרחיה. אגב, למרות אזרחותם הירדנית, הם לא איבדו את מעמד הפליט, העובר בקרבם בתורשה מדור לדור, וזאת בניגוד גמור למעמדם של פליטים מאזורי סכסוך אחרים בעולם. בצורה זאת, תפח מספרם של הפליטים הפלסטינים, עד שכיום, מספר הפליטים וצאצאיהם מוערך בכחמישה מיליון בקירוב. הפליטים וצאצאיהם דרים במחנות פליטים צפופים, בתנאים לא תנאים. הם מהווים אנדרטה אילמת המצביעה על נצחיות הסכסוך הישראלי ערבי, ועל היותם של הפליטים וצאצאיהם בני ערובה וכלי שרת המשאיר את גחלת הסכסוך בוערה ולוחשת. בניגוד אליהם, הפליטים היהודיים נקלטו בארץ, אוזרחו, ולאחר מספר שנים אף עזבו את מחנות הפליטים/ עולים אשר כונו "מעברות", ויושבו ביישובי קבע. בהתאם לנתוני הרשות הפלסטינית, שבעים אחוזים מתושבי רצועת עזה נתפשים כפליטים - יותר ממיליון מתוך כמיליון ושמונה מאות אלף נפש. זאת מכיוון, שמספרם של הפליטים אשר הגיעו לרצועת עזה במהלך מלחמת העצמאות היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. עד לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כחמישית מאוכלוסיית הפליטים על פי אונר"א התגוררה בשטחי רצועת עזה, במחנות הפליטים: ג'באליה, שאטי, נוסייראת, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, אל-מע'זי, אל-בורייג' ורפיח. כאשר הצפיפות במחנות הפליטים בעזה הנה מן הגבוהות בעולם. עד לאחרונה, נהנתה סוכנות אונר"א מיוקרה ומעמד על של ארגון שאינו ניתן לפגיעה. אמנם, תחת הנהגתו של הנשיא טראמפ, הממשל האמריקני שינה לרעה את יחסו לסוכנות אונר"א, והתייחס אליה כאל רשות אשר מקבעת את מעמד הפליטות ומזיקה לפליטים, ואשר על כן, החליט לקצץ את תמיכתו בה בצורה משמעותית. יחד עם זאת, תחת ממשל ביידן אונר"א שבה למעמדה המקורי. בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" אשר שינתה את המצב ברצועה מקצה לקצה, על ישראל לחתור למיזעורה של אונר"א ואף לביטולה העתידי. למעשה, הפליטים נתפשים כחוד החנית של המאבק הטוטאלי בישראל. סעיף 11 בהחלטה מס' 194 מה- 11.12.1949: "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...". לצערנו הרב, עד היום, אותם צאצאי פליטים בוחרים להחזיק ברובה במקום להושיט יד לשלום אמת. משום כך, על ישראל לפעול לזיהוי צאצאי הפליטים המקוריים המתגוררים ברצועה. מיד לאחר מכן, עליה לגבש קואליציה בינלאומית המכירה באפשרות להענקת מעמד פליט רגיל ע"י ארגון הפליטים העולמי, לכל אותם צאצאי פליטים, תוך עקיפת מנדט אונר"א. בין היתר, על ישראל לפעול להקמת קרן פיצוי בינלאומית, שתתגמל בכסף או בשווה כסף ארגונים שיעודדו גיוס מהגרי עבודה עזתיים ומתן סיוע למדינות שיקלטו פליטים עזתיים בשטחן. על ישראל לפעול להגדרת התושבים העזתיים שאינם צאצאי פליטי 48', כפליטים כתוצאה ממלחמת "מבול אל-אקצא", בה פתח החמאס ובה הפסיד. עוד באותו נושא: קורי העכביש חזקים מתמיד "טיבי משתמש בדת לשאיפותיו הפוליטיות" נופי ריחן – מאין ולאן? הדרך לקטיעת ציר הרשע עוברת בסודן ישראל צריכה לקרוא לעולם, לאפשר לפליטי המלחמה הללו להתפנות בשלום מן הרצועה אל מקום מקלט בטוח, באותו האופן שבו ניתן לפליטי מלחמת נגורנו קרבאך, שנערכה בין ארמניה לאזרבייג'אן, להתפנות מביתם בתחילת אוקטובר 2023, כצעד לקראת שלום בין ישראל לעזתים. ישראל צריכה לפעול להקמת מנגנון לעידוד התיישבות מחדש של העזתים בעולם. לא ייתכן שתושבים אשר מבקשים להגר מן הרצועה לא יוכלו לעשות זאת מכיוון שהם משמשים כלי שרת בידי גורמים המעוניינים להנציח את מצב הלוחמה בין ישראל לשכנותיה. על מצרים לאפשר לעזתים המעוניינים בכך לעבור בשטחה, ואם היא לא תאפשר זאת, על ישראל לאפשר להם לצאת מנמל התעופה בן גוריון. לשם כך, אל לה לישראל לסיים את המלחמה מבלי שהביאה למחיית כל המבנים הריקים העלולים לסכן את חיילינו, לצד השמדת האיום התת קרקעי באמצעות פיצוץ והשמדת הנכסים התת קרקעיים. בשעה שישראל תמחה את מבני המגורים בעזה ולא תאפשר חזרת תושבים עזתיים ליישובים שיוגדרו כשטח צבאי סגור, תישאר בידי העזתים הברירה להישאר ולהתגורר באיזור רפיח או להגר לעולם. ראוי לציין כי כשבעים אחוזים מאוכלוסיית הרצועה ראו עצמם דיירים זמניים בשטחה. הראיה, הם השתתפו בצורה פעילה בצעדות השיבה שנועדו להנציח את השאיפה שלהם לשוב לכפרים ולערים שנטשו בשטחי ישראל הקטנה. אל לנו לשכוח כי בשבעה באוקטובר פתח החמאס במתקפה שנועדה להוות את יריית הפתיחה של מתקפה כלל ערבית ואיסלאמית רחבה כנגד ישראל, עד כדי מיטוטה והשמדתה המוחלטת ע"י צבאותיהן של מעל לחמישים מדינות וארגונים, דוגמת איראן, חיזבאללה, החות'ים באיראן, עיראק ועוד. למזלנו הרב, לא רק שמדינות הליגה האיסלאמית לא נענו לקריאתו של מחמד דייף להצטרף ללחימה, אלא שגם ערביי יהודה ושומרון וערביי ישראל נמנעו מלעשות זאת מסיבות שונות. ככל הנראה, בשל העובדה שמדינת ישראל התעשתה והדפה בזריזות, בעוצמה ובנחישות את המתקפה הרצחנית והכריזה מלחמת חורמה כנגד מי שיעז להזדהות עימם. עדיין אנו מתמודדים עם זירות נוספות, אך בעצימות שונה למדי מאשר קיוו מחמד דייף ויחיא סינואר מנהיגיה של הרצועה. ולמי שסבור כי מדובר בפיתרון לא מוסרי נזכיר שאף לא אחד מתושבי הרצועה, לרבות האלפים שזכו לסיוע משכניהם, תושבי הקיבוצים, אנשי השלום, לא הרים ולו טלפון אחד והזהיר את תושבי הקיבוצים מהטבח הצפוי. יתרה מזאת, לא ראינו ולו אדם אחד שגינה את הטבח מקרב אותם בלתי מעורבים הזוכים לסיוע הומניטרי. יתר על כן, רבים מאותם עזתים שעבדו בקיבוצי העוטף וזכו ליחס מועדף מן התושבים היהודים, היו מהראשונים שפרצו את הגבול, בזזו, שדדו ופגעו ברכוש ובבני אדם. אשר על כן, אל לנו לשכוח עם מי אנו מתמודדים. חלוקת הרצועה למינהלים: על ישראל להקים כח צבאי שישלוט על כל השטחים הריקים מאדם. לצידו יש להקים מינהל אזרחי שיתבסס באיזורי המחסה ההומניטאריים ויעניק מעמד וסיוע לחמולות הראשיות ברצועה שתעסוקנה בפינוי שרידי המבנים. לצד זאת, ישראל צריכה להקים מרכז שלטון איזורי במסגרתו תפעל ליישב חלק מהאוכלוסייה שתכיר בריבונות ישראל על שטחי עזה שנכבשו במלחמה, לשם טיפוח חקלאות של גידולי שדה. על ישראל לפעול להקמת מחנות צבא בשטחי הרצועה ומנגנון לעידוד התיישבות במקום למשפחות החיילים שכבשו את שטח הרצועה, כשם שמקיימים מנצחים במלחמות. באופן שכזה, יפנימו אויבינו את טעותם ויימנעו מלשוב עליה בזירות אחרות. במקביל, וכדי להגביר את מנוף הלחץ על ארגוני הטרור, על ישראל להתייחס לאסירי ארגוני הטרור שפתחו נגדנו במלחמת שמחת תורה, המרצים מאסר בכלא, באופן שבו מתייחסים למחבלי הנוח'בה, ולהעביר חוק המאפשר להטיל עליהם עבודות פרך. כל אדם המזדהה עם ארגונים אלה לשלם את המחיר על מעשיהם כחלק מהקולקטיב. ומה באשר לזירה הפנימית בישראל? על ישראל להתכונן לזירה הבאה ולהסיר איומים פנימיים. לשם כך, על ממשלת ישראל להכריז מלחמה על ארגוני הפשיעה וגובי דמי הפרוטקשן, דמי החסות. יש לתקן את החוק באופן שישווה בין טרור לאומני לטרור הסחיטה הפלילי, בדגש על גביית דמי חסות. על משטרת ישראל לקרוא לארגוני הטרור בישראל להסגיר את נשקם, ולא, ינהגו בם כבארגון טרור. כפועל יוצא, על המשטרה לקרוא לאזרחים להסגיר נשקים לא חוקיים. חוק האזרחות: העברת חוק הנאמנות אשר מאפשר לאדם ליהנות מהאזרחות הישראלית, רק לאחר הצהרת אמונים למדינה למוסדותיה ולסמליה, ולה בלבד. לא תתאפשר הזדהות עם כל רשות אחרת. לצד זאת יש לפעול לביטול האפשרות האוטומטית של זכאות לאזרחות לכל אדם שנולד בישראל.
