טראומת ה-7.10 היא טראומה לאומית, יהודית וישראלית. אבל היא גם טראומה אוניברסלית אנושית של הרוע בהתגלמותו הקיצונית ביותר. רוע שגם הקיצונים שבקיצונים הימנים לא דמיינו, מתכתבת היטב עם אירועי השואה והפוגרומים שחווה העם היהודי, ולהבדיל כל מה שחוותה האנושות בכל מקום. התפרצות של רוע מוחלט שכזה מערערת את המבנה והיסוד הנפשי האנושי של כולנו ואת האיזון בין טוב ורע. כולנו בחוויה שלא ברור איך אפשר להמשיך ולחיות ולקוות לטוב, ולהמשיך בחיים, כאילו הכל כרגיל. טראומה כזו מאתגרת את כולנו כפרטים וכעם, וגם אותנו כפסיכולוגים ואנשי מקצוע אשר אמורים לדעת מה עושים במצב שכזה. מה לומר ומהי הדרך הנכונה להתמודד. אנחנו מצוידים בתיאוריות ופרקטיקות שנצברו בארץ ובעולם, אבל המצב החדש הוא אחר ומורכב בצורה שונה ומיוחדת. הכלל לאחר טראומה במצבי לחץ היא לחזור לשגרה ולשמר רמת תיפקוד, בתחילה קצת פחות ובהדרגה יותר ככל האפשר. מצד אחד לאט, כדי לקבל ולעכל את מה שקרה, ואח"כ יותר מהר ככל שניתן. קדמה למתקפת הרצח והטבח של חמאס שנה של הצפת הרוע הפנימי אצלנו בעם שפרץ את גבולות המוכר והמוסכם בחברה הישראלית והחליש אותנו פיזית ורוחנית. למרבה ההפתעה התפרצות הרוע המוחלט של החמאס חשפה את הרוח הישראלית הפנימית החיובית וכולם כאחד התגייסו לטובת העם והצבא במפגן של אחדות וטוב. רבות מדובר על חשיבות האחדות, והרצון לאחדות פרץ מתוך הפנימיות הנפשית של העם. אבל כולנו יודעים שלשמר אחדות קשה לאורך זמן ובחיי שגרה. היה ניסיון מרשים להשתיק את הפוליטיקה ככל שאפשר אבל לאחרונה חלה התרופפות ואנחנו מרגישים יותר ויותר התבטאויות פוליטיות בתקשורת ואצל הפוליטיקאים עצמם. באופן מפתיע גם לאחר הטבח של החמאס חוזרים ביטויים וקונצפציות שאמורות היו להמחק. אפשר להרגיש שסביב התקשורת וערוץ 12 בעיקר הולכת ומתגבשת "הדעה הנכונה" שאפיינה את הליברליות והפרוגרסיביות, עם גוון מסויים של הבנת הרוע של החמאס והחשדנות כלפי הפלשתינאים ככלל. אבל עדיין סביב הקריאה של ביידן לעסוק "ביום שאחרי", החזרת הרשות לעזה וחזון שתי מדינות לשני עמים נשמעים קולות שמאל מוכרים. פעילות מטה משפחות החטופים גם היא מהדהדת התנהגויות והתבטאויות של המחאה, שהגיעו לשיאן במפגש הנורא עם הקבינט. נדמה שהם קצת הבינו ומתנו, אבל עדיין נדמה לרגעים שמשפחות החטופים "נחטפו" ע"י מטה המחאה. היחס לחרדים, לדתיים ולמתנחלים עדיין מלווה בעוינות מיותרת ולא מוצדקת. מנגד ערוץ 14 לא טומן ידו בצלחת ומייצר ויכוח מוגזם כנגד כל התבטאות והתנהלות ליברלית ושמאלנית. ולמרות כל זה שפע הטוב הלאומי עדיין גובר במקצת וחזק יותר ומקרין על הלחימה הקשה והאבידות בעזה. ההתמודדות הפסיכולוגית וגם הרעיונית הנכונה מול התפרצות רוע מוחלט הוא הצפת המרחב הציבורי והשיח הציבורי בטוב המוחלט, וזה מנגנון הריפוי המומלץ ביותר לאחר טראומה כזו. כך צריך גם פרטנית ומשפחתית להרבות טוב כדי לעזור להם להגיע לאיזון נפשי, שיחזיר את המרחב הפנימי בו יש טוב ורוע אנושי. דרוש איזון גם ברמה הפרטנית וגם ברמה החברתית כדי ליצור מרחב פנימי רגשי ורעיוני לדיאלקטיקה בין טוב ורע, כדי להגיע למצב של "ובחרת בחיים" בהם נוכל לבחור בצד החיובי ולמעט בצד השלילי. את מנהרות חמאס יש להציף במי מלח מהים, ולעומתם את השיח הציבורי הישראלי צריך עדיין להציף ולחזק את הראייה החיובית. חשוב להמשיך לנסות להרחיק ככל האפשר את השיח הפוליטי, אשר פולש בהדרגה חזרה למחוזותינו. אין ספק שחזרה לשגרת תפקוד של מדינה כוללת גם שיח פוליטי, אבל עדיין יש למעט ולעכב ככל האפשר. אגב, בהקשר החברתי פוליטי ניתן לאמץ את קונצפציית ההכלה שנחלה כישלון מוחלט כאשר היא הופעלה, ועדיין מופעלת כנגד אויבינו. אבל בשיח החברתי והפוליטי, הפנים ישראלי היא נכונה ומקלה על עוצמת הרוע. נראה שזו הדרך המתאימה יותר מהניסיון הנואש לקרוא תמיד לאחדות, או לנסות טרמינולוגיה מלאכותית של שמוש בהגדרה "מרכז" בניסיון לטשטש את הפיצול בין ימין ושמאל. הניסיון להגדיר מפלגות כמרכז ימין או מרכז שמאל הוא לא מצליח להחביא את ההבדלים. בבחירות האחרונות נעשה שימוש במושג "ממלכתי" כמכבסה טובה לימין או שמאל. עדיף להישאר בהגדרות של ימין ושמאל, כאשר בכל תקופה ההגדרות משתנות של מה זה בדיוק ימין או שמאל, וניתן לשמור על גיוון ושוני בדעות ולא להיבהל מזה. מה שחסר היה בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, היכולת לשמור על יכולת ההכלה של כל צד את השני, שעשוי לאפשר ויכוח בריא וענייני ברעיונות, ולא שימוש יתר בכוחנות ותרעלה. מתקפת החמאס האחרונה הביאה אותנו לתחושה הנוראית של "כמה רוע אפשר לבלוע" , ומכאן ולהבא ברוח ימי החנוכה ניתן לשיר ולקרוא "באנו רוע לגרש".
