בשבת שמחת תורה תשפ"ד שינתה ההיסטוריה את פניה. עם ישראל חווה טבח כמוהו לא ידע מאז השואה. משחר האנושות נרדפנו עד צוואר, הועלנו על המוקד, נטבחנו ונשחטנו. נשותינו נאנסו, ראשי ילדינו נערפו. היינו נתונים לשוד וביזה, כפי שתיאר היטב ביאליק בשירו "עיר ההריגה" אודות פרעות קישינב: וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים, מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים, אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ, לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה". מחד, אלו ימים של כאב וצער, אך מאידך, מהולים הם בתקווה אדירה ורוממות רוח לגודל השעה אליה עם ישראל עומד להוולד מחדש. רגעי פורענות, שאת חלקם אולי נדחיק ונשכח לנוכח עוצמת המכה, לצד אירועים נשגבים, שמות ותמונות אשר ייהפכו לסמלים אותם נעלה על נס ונזכור בגאווה ובכבוד, ייטמעו בנו ויהפכו לחלק אישי ממשי מאיתנו, ולא פחות, אולי אפילו אף יותר, ייצרבו בתודעתנו הלאומית. מאז הרצחו בשנת תרי"א, 1851, של נפגע פעולות האיבה הראשון, הרב אברהם שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון, אנו מצויים באותה מלחמת קיום של להיות או לחדול. כיום, לאחר הטבח הנורא, עם ישראל יתעורר בגבורה משנתו ויהפוך את מלחמת קיומו למלחמת קוממיותו השנייה. הציונות חרתה על דגלה להיות מקלט בטוח לעם היהודי. או כמו שניסחו זאת מנהיגי הציונות המעשית, להיום עם ככל העמים, ריבון בארצו אשר אינו משועבד לעם אחר. במשמעות הפשוטה - אנחנו אדונים לגורלנו. זה המבוא למפעליה הגדולים של הציונות, בביטחון, בעלייה ובהתיישבות. כל תכלית שאיננה אוחזת ביסוד חיובי, אין סופה להתקיים. אם באנו ארצה רק כדי לא להישמד באושוויץ, הרי שבהגשמת התכלית, בטלה סיבת שיבתנו לציון - אפשר לסגור את המפעל הציוני. לכן הבינו היטב מנהיגי הציונות המעשית, שאין די בתכלית שיבת ציון להוות ממ"ד לאומי לעם היהודי בארצו, ומוכרחה להיות מטרה עליונה ונשגבת יותר. לא בכדי כתב הרצל באחרית ימיו ביומנים - ׳אין אומתנו אומה אלא באמונתה׳. ז׳בוטינסקי כתב במאמרו הנשגב ׳הציונות הרוממה׳, שהשיבה לציון להיות עם ככל העמים, ריבון לעצמו, זהו רק השלב הראשון, ואילו השלב הסופי הינו ביטוי לסגולת ישראל, להיות אור לגוים, והוא מצטט: "כי מציון תצא תורה". בן-גוריון כתב בהקדמתו למדינת ישראל המתחדשת על סגולת ישראל ועל תפקידו של העם היהודי להיות אור לגוים. עם קום המדינה, בזכרנו את זוועות השואה, את יראת הפגרומים, את האינקוויזציה ואת מסעות הצלב, הבטחנו לילדינו - לעולם לא עוד! כיצד נבטיח זאת? בזאת ניבחן! האם נסתפק בשיקום של תודעת המקלט הבטוח, שבפעם היחידה מאז קום המדינה לא הגן עלינו מלהיטבח כצאן באופן קולקטיבי, או שמא בתוך כך נתעלה אל עבר ייעודנו הניצחי? האם שבירת התפיסה של אוסלו תספיק, והיא שתבטיח שוב את הממ"ד הלאומי, או שמא יש להתכנס ולחשב מסלול מחדש? שלביה הראשונים של הציונות תמו. עם ישראל הולך כעת ומברר מחדש את זהותו הלאומית והיהודית, את מסורתו, את שורשיו ואת מורשתו ההיסטורית כדי לצמוח אל עבר הקומה הבאה. המלחמה הנוכחית מוכיחה לנו את עוצמת הבירור ואת עומקו באינספור סיפורים חיים על אזרחים ועל חיילים שאינם מוכנים כיום להתפשר על זהותם הלאומית והיהודית, וזה יוביל לברור השאלות הגדולות של חיינו כעם - מי אנחנו? לשם מה שבנו דווקא אל ארץ אבותינו אחר אלפיים שנות גלות? מהי משמעות הקיום היהודי בארץ-ישראל? מהי מדינה יהודית? ומה תכליתנו כאומה? אין קשה כמלחמה, אך למרות מחיריה הכואבים, מביאה היא למציאות חדשה, או לפחות נושאת היא בחובה את האפשרות לכך. "דם חבלי הלידה של האומה כבר נשפך", אמר לי אב ששכל את בנו ביום הטבח, והוסיף, "וכולי תקווה שאכן נוולד מחדש". עת רצון עז היא לבירור הנדרש והחיוני הזה, אך אין הוא מובטח. אם לא נתעורר אליו, יתכן ונאחר את המועד. כדי לא לאחרו וכדי שנוכל להביא לשינוי הדרוש, עלינו לעסוק בברור זהותנו ובברור ייעודנו יום יום ושעה שעה, כי "באין חזון יפרע עם". הכותב הוא יו"ר תנועת "נצח ישראל"
