שום מערכת יחסים בין אחים בתורה לא הייתה מוצלחת עד כה. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו – כל אחד מזוגות האחים שהכרנו, התמודד עם סכסוך ואיבה, אם לא גרוע מכך. אך בפרשת מקץ מופיעה נקודת מפנה מכריעה בקשת הארוכה שספר בראשית מציג עד כה כלפי אחוות אחים. מתוך הכרה בחשיבות פדיון שמעון השבוי והצלת המשפחה כולה, יהודה מרים את הכפפה ומתחייב לאביו יעקב שישיב את בנימין ואת שמעון הביתה בבטחה. במפגן ברור של נטילת אחריות אישית על המשפחה הוא מכריז: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (בראשית מ"ג, ט'). התפנית שמתרחשת בפרשה, משתקפת בבחירת המילים המדויקת של התורה. בעוד שבכל מקום אחר מכונים האחים בני יעקב או ישראל, כעת, לראשונה, מכונים מקימי שנים עשר השבטים "אחי יוסף" כאשר הם יורדים מצרימה. מדרש תנחומא (מקץ סימן 8) מבחין בשינוי הכינוי ומפרש שהדבר מעיד על חרטה: "היה לו [לתורה] לכתוב בני ישראל, אלא שבתחילה לא נהגו בו אחווה ומכרוהו, ולבסוף היו מתחרטין ... [ו]נתנו כולם דעה אחת להחזירו". נראה כי כאשר איום הרעב תלוי היה כחרב מעל לראשם, גבר הצורך באחדות על מריבות העבר והניע את אחי יוסף לצאת למשימת החילוץ. ואמנם, ניתן להבחין שאותו שינוי חל מפרשת השבוע שעבר, פרשת וישב, לפרשתנו גם בדמותו של יוסף עצמו. עד עתה פירש יוסף רק חלומות שהתמקדו בו ובשאיפותיו, גם אם הפירושים נועדו להתממש על חשבון האחר, בין אם מדובר בחלומותיו שלו שבהם הוא גובר על אחיו, או בפירושיו לחלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, שאותם ניסה לנצל להקדמת שחרורו מהכלא. אך בפרשת מקץ מתחיל יוסף לפרש חלומות עבור אחרים, בשם מצרים, ומסייע בהצלת העם המצרי ומשפחתו כולה מהרעב. גם אנו מתמודדים כעת עם רגע של משבר וניצבים בנקודת מפנה ביחסינו אלה לאלה. רק לפני חודשים אחדים, היו חלקי החברה השונים בישראל מפולגים יותר מאי פעם, השיסוע והקיטוב היו בשיאם. לפני השבעה באוקטובר, חלומותינו התמקדו רק בעצמנו ובמה שרצינו. אך כאשר היכה האסון בשבעה באוקטובר, היה ברור לכולנו שעלינו להניח את המחלוקות בצד או לשכוח מהן, למצוא את התכלית המשותפת ולגייס את הסולידריות ברגע מאתגר זה, להתייחס אלה לאלה כמו אחים ואחיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מפולגים כשכל היקר לנו והיקרים לנו מונחים על כף המאזניים. עלינו לשקול כיצד להמשיך את האחדות הזו מעבר לתקופת המשבר הנוכחית. מה יעשה כל אחד מאיתנו על מנת לשמר את קשר האחווה הזה כשהקרבות ישככו? כשכבר לא נאפה יותר עוגיות וחלות יחד, ולא נישן עוד זה לצד זה באותם טנקים ואוהלים? מה יקרה כשמצב החירום ייגמר וההבדלים בינינו יצוצו שוב? אל לנו לשכוח - על אף שאנו באים משבטים שונים, תמיד נהיה משפחה אחת. עלינו לאפשר לערכים הקיומיים שמאחדים אותנו כעת להמשיך ולהוביל אותנו גם כשיתגלעו בינינו המחלוקות הבלתי-נמנעות שצופן לנו העתיד, כדי שהסיסמה הנשמעת מכל עבר "יחד ננצח" לא תישמע חלולה כשהדי המלחמה יידומו. לא ייתכן שתאריך התפוגה של עקרונותינו המשותפים יגיע ביום שבו האיום שעמו סייעו להתמודד יהיה נחלת העבר. אם נתחייב לטיפוח הרוח הזו, עם ישראל ישרוד גם אחרי הניצחונות, ולאורך זמן. יחד, לא רק נשרוד, יחד נשגשג. הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'.
