צפיתי בסרטון המטלטל שבין מפקדי האהוב אל"מ ארז אשל ובין הגאון הרב דב לנדו שליט"א, מי שנחשב היום למנהיג הציבור החרדי. אני בדרך ללווית אל"מ יצחק בן בסט, מפקד חטיבת יפתח, שנפל אמש בעזה. ומטבע הדברים הנפש סוערת אבל יהיו דברי אלה לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת הנופלים כולם. אלו שמסרו את נפשם למען עם ישראל, אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ארז היה מפקדי במלחמת לבנון השניה. שם הכרתי אדם נועז וערכי מאוד שעם השנים הלך וצמח והפך למנהיג המכינות הקדם צבאיות. לצד כישרונותיו הצבאיים והמעשיים הוא איש רוח מופתי. יונק מתורת ישראל באופן מעורר השתאות. הוא אדם שמצוי במתח פנימי ערכי ולא עושה הנחות לעצמו וגם לא לאחרים. אני עומד מול ארז במידה של הערכה. אדם שמוכן למסור את חייו למען עם ישראל ראוי שיתייחסו אליו ביראת כבוד. כך אני חש כלפיו. הייתי אתו בלבנון ועברנו יחד את המלחמה ואיבדנו חברים. היינו חלק מחבורה מופלאה של לוחמים ששמה את חייה בצד והיתה מוכנה ללכת אל האש עבור עם ישראל. ראוי שיקחו גם אותנו ברצינות. עוד באותו נושא: "במקום להכריע, אנחנו שוב משקרים לעצמנו" על חילול השבת של נתניהו צריך לעזוב ממשלה ועדת חקירה חייבת לבדוק גם את מערכת המשפט "זה מה שהחזיק אותי כשחזרתי בשאלה" אחרי ההקשבה הפנימית לארז אני מבקש להטות אוזן לרב. הרב כמייצג את שלשלת מסירת התורה. אותה תורה בדיוק שקיבלנו בסיני ושעמדה אל מול כל רוחות הסער והסופה ובעצם העם היהודי עם כל הטנקים והמטוסים שלו, לא היה קיים בכלל, אלמלא אותה מסירות נפש עילאית על לימודה של התורה וקיומה. אני חושב שעם ישראל בכללו מכיר את הערך של שני הכוחות האדירים האלה. שני חבלים אדירים שמבקשים להתפתל זה בזה ולהפוך לחבל אחד, עצום ומאוחד, אבל עדיין לא מצא ממש את הדרך. ישנו מדרש ידוע: "תני בשם ר' אלעזר - הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: :"אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם" (ויקרא רבה ל"ה) יותר ויותר מתבהר גורלנו היהודי. אם חשבנו שהציונות "תנרמל" אותנו ותייתר את הצורך בחרב, כמו גם ב'ספר', מתבררת יותר ויותר עוצמת טעותנו. מיום שנעשינו לעם עומד ה'ספר' כתביעת חיים מאתנו. הספר הוא לא חומר מרתק לקריאה, מה שניתן לקרוא בשעות הפנאי. באנו לעולם כי אנחנו הגילוי העילאי ביותר של האלוקות בעולם. התורה הקדושה שלנו אינה ספר פילוסופיה מרתק שנותן חומר להרצאות ולדיונים. היא עומדת מולנו בתביעת חיים – ללמוד אותה ולהעמיק בה כאילו חיינו תלויים בה. היא הנוכחות של החכמה האלוהית האינסופית בעולם. יותר מדי תלוי בתורה הזו. לאוזן חילונית זה נשמע מוזר. אדם לומד, נבחן על החומר ומקבל תואר. בהמשך הוא נעשה מומחה לתחומו וככל שילמד יותר כך תגדל מומחיותו. אבל הרב לנדו מייצג מערכת אחרת לחלוטין. הוא ממש רואה את הלימוד כענין קיומי לעם ישראל. אי אפשר לחשוד בו שהוא מקל ראש בחיי יהודים ובצורך להגן עליהם. אי אפשר לדמות שהוא חלילה פוחד למסור נפש. כל החינוך החרדי מאז ומעולם העלה על נס את דמויות המופת של היהודים שנעקדו על אמונתם ונשרפו למוות כשקריאת שמע ישראל על שפתותיהם. כאשר הרב לנדו אומר לארז שהוא "מוגן ולא מגן", לזה בדיוק הוא מתכוון. אין עם ישראל ללא לומדי התורה. הם הכתר שלנו, בין אם הם לבושים כמונו ובין אם בלבושים שבחרו ללבוש. זה לא משנה את האמת. אחרי שאמרנו את כל זה – איננו רשאים להשיב את פניו של ארז ריקם. בסופו של דבר אנחנו מקבלים בהבנה את כיתות הכוננות שריכוזי החרדים יוצרים כדי להגן על הערים שלהם. אנחנו לא רואים בכך ביטול תורה ולא מוכיחים אותם על שהפסיקו את תלמודם או שנחלשו באמונתם. הסיבה היא כי התורה עצמה הורתה לנו את הדרך להתנהל במצבי סכנה. כאשר יהושע עומד ליד משה במלחמה מול עמלק אומר לו משה "צא הלחם בעמלק" - "אמר לו משה ליהושע: יהושע, למה אתה משמר את ראשך לא לכתר? צא מתחת הענן והלחם בעמלק" (מכילתא שמות י"ז) קשה מאוד לצאת מן ה'ענן' שחופף את משה. מבית המדרש מלא האור. מן האמונה שההשגחה האלוקית מספיקה. אבל אנחנו צריכים לקנות את ה'כתר'. להופיע בעולם בעמדה של מלכות. אין מנוס מלהילחם. צריכים לצאת מן ההגנה הניסית של משה ולעסוק במלחמה עצמה עם כל נוראותה. יום לאחר המלחמה הסוגיה הזו תשב על השולחן של כולנו. אני יודע שאנחנו חייבים למצוא את הדרך לשוב אל נקודת המוצא – אל הסייף והספר המכורכין שירדו כרוכים מן השמים.
