זו פעם שניה במלחמה הזו שהשיפוט הערכי של מפקדי צה"ל מעורר תמיהות ומחייב דיון ציבורי ובחינה מחדש: הפעם הראשונה היתה בפקודה המשפילה והבלתי חוקית לחיילים לנקות גרפיטי של כתובות ניצחון שציירו על קירות עזה. חיילים נכנסו למסגד במחנה הפליטים ג'נין. מסגד שמחולל יום יום ע"י ברבריים שהפכו אותו לבסיס למעשי טרור רצחניים, למיטב ידיעתי זו הפעם השלישית שחיילים נדרשים להשתלט על המסגד הזה בתוך קן הצרעות המכונה מ.פ ג'נין ולהוציא משם אמצעי לחימה ולעצור טרוריסטים. ברמקול בו המואזין משמיע דברי כפירה באלוהים כל שבוע וקורא לרצח בני אדם שנבראו בצלמו, השמיעו החיילים הצדיקים שלנו "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הם לא חיללו את המסגד, הם לא ביזו אותו, להיפך הם החזירו אותו להיות מוסד דתי באמת הנאמן לאל האחד. הם עשו זאת גם כששרו "באנו חושך לגרש". הם אכן גירשו את החושך הפיזי והרוחני ששולט בג'נין שנים רבות. ובכן, במקום לשבח אותם, הודיע דובר צה"ל דניאל הגרי ש"התנהגות הלוחמים חמורה עומדת בניגוד מוחלט לערכי צה"ל וכי הלוחמים הורחקו מפעילות מבצעית באופן מיידי ויטופלו משמעתית בהתאם". האמת היא זו: 1. התנהגות הלוחמים סבירה וראויה. 2. היא אינה מנוגדת לאף ערך מערכי היסוד של רוח צה"ל ואף לא לאחד מעשרת הערכים שבו. להיפך היא מייצגת את התשתית המוסרית והערכית במלחמה של המורשת היהודית שלנו מול האסלאם הברברי הזה. "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך" – כתב דוד בן גוריון. בצער עמוק נדמה לי כי ההתנהגות הלא פרופורציונית של מפקדי צה"ל במלחמה הזו, פוגעת באמון בהם ומרחיקה מאוד את האימהות העבריות מהידיעה הזו. האתגר היותר גדול של הציונות היה ונשאר חידוש עולם המושגים והערכים וניקוי הזוהמה ועליבות הנפש של הגלות "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו".
