"ויש קץ לימי הרעה" – חידש הרב דרוקמן זצ"ל, שהיום מלאה שנה להסתלקותו מאתנו, נוסח בן-דורנו לשיר "מעוז צור" עתיק היומין: "יש קץ, ברוך ה', לפני אלף שנות גלות אפשר היה להגיד שאין קץ לימי הרעה, אבל היום חייבים לומר שיש קץ" – חזר והסביר ודרש שוב ושוב לכל שומעי לקחו: יש קץ, ואנו זוכים לחיות בתוך תחילתו של הקץ המגולה הזה, וחייבים, חייבים לומר זאת: נפלה בחלקנו זכות אדירה, שדורות רבים כל כך חיכו לה, ואנו זכינו. כתלמידתו וכבת-ביתו של הרב דרוקמן, ברור לי שזה היה נדבך מרכזי מאד בתורתו: ההכרה בקץ המגולה הזה, וה"חייבים לומר", ואף לשיר, שיש קץ. בעצם, כל לימוד התורה של הרב, תורת ארץ ישראל ושיבת ציון, וכל עולם המעשה העצום ורב ההשפעה שהוא הוביל, ינקו מההכרה גם ב"ימי הרעה" האיומים של עמנו, וגם בקיומו ובנוכחותו של הקץ, ושל צור ישראל וגואלו, קורא הדורות מראש, המוביל אותנו באהבה אין-קץ אל הקץ הזה. כמה תעצומות נפש נבעו מהשירה וההודיה על הזכות לחוות את ראשיתו של הקץ, כחוליה בשרשרת שידעה את אימי ימי הרעה האלה ועכשיו זוכה לראות את ראשיתו של האור, מתחושת החובה המשמחת להיות פעילים בקידומו והובלתו, לפעול עם א-ל בדרך העולה אליו, אל הקץ המגולה. נראה לי ש"יש קץ לימי הרעה" היה המנוע הפנימי של הרב דרוקמן, שאיפשר לו להיות פעיל סביב השעון, בשמחה פנימית, בפנים מאירות שמשקפות פנים מלא-אור, בחריצות אין סופית, במעורבות בכל נדבך ונדבך של גאולת דורנו: בלימוד תורה, בחינוך תלמידים ומפקדים, בישוב הארץ, במאבק על הארץ, במנהיגות ציבורית, בקירוב רחוקים, בעידוד עליה, בכל תחום שיש בו קידום של ראשית צמיחת גאולתנו, והכל-הכל מתוך קרבת ה' עצומה, מתוך שותפות עם א-ל, מתוך התפעלות אמיתית, התלהבות ומסירות נפש. הכל מתוך שליחות, הכל מתוך "הנני". בפתח ביתם של הרב והרבנית דרוקמן היתה תלויה באותם ימים תמונה ועליה איור של שני אנשים מהלכים בחשכה, עם הכיתוב מתוך התלמוד הירושלמי על רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. "כך היא גאולתן של ישראל" – אומר רבי חייא שבתמונה לחברו – "בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". התמונה הזו קיבלה את פני כל מי שנכנס לבית משפחת דרוקמן (והיו אלפים כאלה) וסימלה גם היא את תמצית תורת הבית הזה: בית המהלך בבקעת ארבל, ורואה כל הזמן לנגד עיניו את איילת השחר שבקע אורה, את הגאולה שכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, ומחייבת אותנו להמשיך וללכת, במו רגלינו ללכת. "כשם שהופעת אור השחר בעולם היא תהליך איטי ומדורג" – מסביר הרב דרוקמן בספרו "בחיל וברוח", הספר העוסק בצבא ומלחמה – "כך הגאולה היא תהליך ולא הופעה פתאומית". – הגאולה התהליכית הזו, הדרך שעלינו ללכת במו-רגלינו בין "ימי הרעה" ובין ימי ה"קץ", והידיעה הברורה שיש מי שמוביל אותנו בבטחה בדרך הזו, ועם זאת עלינו גם לכתת בה את רגלינו ולהתאמץ בה ככל יכולתנו – היא-היא תמצית-תורתו של הרב דרוקמן. "יש קץ לימי הרעה" היה גם המצפן של הרב דרוקמן זצ"ל, מצפן לפיו ניתן לקבל החלטות בדילמות ציבוריות קשות שהובאו שוב ושוב אל פתחו. "יש קץ לימי הרעה" זו בעצם מפת-דרכים, "ווייז" עתיק יומין וגם מחודש, המציג בבירור באיזו דרך ובאיזו צומת אנו נמצאים, מאין באנו ולאן אנו מתקדמים, מי מוביל אותנו בדרכנו, וגם מי אנחנו בעצם ומה אנחנו עושים כאן על הדרך הזו המובילה מ"ימי הרעה" אל ה"קץ". רק מתוך ראיית המפה האסטרטגית הגדולה, ניתן לקבל החלטות טקטיות שאינן חוטאות לדרך הראשית ואינן מחטיאות אותה. את המצפן הזה הוריש הרב דרוקמן זצ"ל לעשרות אלפי תלמידיו, ותלמידי-תלמידיו, והוא משמש אותם בכל אשר ילכו, בכל אשר יפעלו, בכל מקום בו יבחרו לתרום, בכל משבר אליו יקלעו, ובכל החלטה שיקבלו. המצפן של "יש קץ לימי הרעה" יושב היום בתוך הטנקים והנגמ"שים בעזה, הוא מלווה את החיילים צאצאי המכבים בכל הקרבות, ואת משפחותיהם הגיבורות בבתי החולים ובלוויות. "אנחנו מרגישים חובה לספר על ה"הנני" של איל שלנו" – אמרה לי ריקי ברקוביץ' בסוסיא, והוסיפה: "אנחנו יודעים שגם לך יש את ה"הנני" שלך בתוך הממשלה, ומברכים אותך שתצליחי ב"הנני" הזה". "גדעון ביקש את הסכמתי להיכנס לעזה" – סיפרה לי אסתי אלוני בביתה בעשהאל – "כאב לששה היה לו פטור ממילואים, אבל הוא הרגיש שהוא צריך להיות שם ולתרום את חלקו. ואני הסכמתי". "עודדתי אותו וברכתי אותו ואמרתי לו שיעשה מה שצריך, שאנחנו חזקים בעורף ושיש לו זכות גדולה" - סיפרה הדס לווינשטרן בדרכה למחנה שורא להיפרד מאלישע בעלה, והוסיפה – "אלישע עשה מה שסבא שלו וסבא שלי יכלו רק לחלום עליו, דבר שאלפיים שנה יהודים רק חלמו עליו, ואנחנו בדור שלנו, כל החיים שלנו זה שירת על הניסים... הוא לא היה חייב להתגייס, אבל הוא רצה, רצינו ביחד... הרב שלנו, הרב דרוקמן, היה מספר לנו על הימים השחורים באירופה, והיה אומר שלנו כילידי הארץ קצת קשה להתרגש ולהתפעל ממנה, ולהבין שאנחנו חיים בתוך נס... אני מבינה שאנחנו חלק משרשרת... הכאב הפרטי הוא מאד גדול, אבל הסיפור הלאומי נותן כח" – המוני המוני תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של הרב דרוקמן נלחמים היום מכח המצפן הזה, מכח ה"הנני" הזה. כמה כוחות הם נותנים לעם כולו! "רדו-שמה ושברו-לנו משם ונחיה ולא נמות" – אומר בפרשתנו יעקב אבינו לבניו, ורש"י מבאר למה אמר "רדו" ולא "לכו" – "רמז למאתיים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו" - יעקב אבינו אומר לבניו "רדו" מתוך מודעות לתהליך ירידה שהוא חלק ממהלך היסטורי ענק שכבר נגזר עליו בברית בין הבתרים. הנה ירדו בניו מצרימה, ואחריהם, בעוד שתי פרשות, ירד גם הוא וכל משפחתו, ירידה שסופה גלות נוראה וחשוכה. ה"רדו" של יעקב אבינו הוא הצעידה במורד מארץ ישראל אל הגלות, ירידה שהיא שלב קשה בהיסטוריה של עמנו, וכבר בשלב הזה מנסה יעקב אבינו בהבל-פיו לקצר את תקופת הגלות ולהעמיד אותה על רד"ו שנים בלבד במקום על ארבע מאות. אל מול דמותו של יעקב אבינו, העומד בפתח הירידה ומנסה להיאחז ברד"ו כדי לקצר את תקופת הגלות, עומדים אנחנו בדרך העולה בית אל, בדרך העולה אל גאולתנו, וגם אם חווינו לפני כחודשיים ימים אסון נורא וקשה מנשוא, וגם אם עדין אנו בתוך האימה הגדולה של הזוועות הלא-אנושיות ושל הישובים החרבים, ובתוככי הדאגה והזעקה לשלום בנינו ובנותינו השבויים בידי האכזריים שבאויבינו, גם בצב הקשה הזה, עלינו, כדברי הרב דרוקמן, החובה לומר וגם לשיר, כן כן לשיר, את הנס הגדול שאנו נמצאים בתוכו: "חשוף זרוע קודשך, וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך, מאומה הרשעה, כי ארכה לנו השעה ויש קץ לימי הרעה". חנוכה שמח (עדין) ושבת שלום!
