אם אחרי הבחירות הבאות, הימין יישאר בשלטון בממשלה בראשות הליכוד, גם אם נתניהו יעמוד בראש הליכוד, התודה והברכה על כך יגיעו רק לאדם אחד שעשה הכל כדי לשמר את שלטון הימין – נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.

והכל בזכות מאמציו הבלתי נלאים להחזיר את נושא המדינה הפלשתינית למוקד השיח הפוליטי והמדיני במזרח התיכון, בדרישתו שנתניהו יבהיר כבר עכשיו איך הוא רואה את 'היום שאחרי המלחמה', תוך רמז עבה כפיל שהכיוון צריך להיות 'הרשות הפלשתינית בעזה במסגרת חזון שתי המדינות'.

במערכות הבחירות הקודמות, אלו שנתניהו נכשל שוב ושוב בהקמת ממשלת ימין (לא כולל הבחירות האחרונות) נושא המדינה הפלשתינית, 'חזון שתי המדינות' כפי שאוהב לקרוא לו נשיא ארה"ב, נדחק לשוליים. הבחירות עסקו בגדול בשאלת 'כן ביבי לא ביבי', ולמעשה בעניינים של טוהר מידות, נקיון כפיים פוליטי ואופיו ואישיותו של מנהיג. כך יכלו אנשי ימין מובהקים כמו גדעון סער, זאב אלקין, שרן השכל ומתן כהנא לחבור לאישים כמו בני גנץ וגדי אייזנקוט. הפער האידיאולוגי ביניהם בנושא עתיד יו"ש ממילא לא היה רלוונטי.

כעת בא הנשיא ביידן, ובכוח מחזיר את השיח על מדינה פלשתינית למערכת הפוליטית הישראלית, בלי להבין שהתוצאה תהיה הפוכה מהרצון שלו: חיזוק הימין הישראלי. כל הגורמים המתנגדים למדינה פלשתינית, מנתניהו ועד ליברמן, יחברו יחדיו כדי לסכל את רעיון האיוולת המסוכן הזה. מהלך כזה גם עשוי לסייע לנתניהו לשמר את שלטונו אחרי המלחמה, כנושא דגל המאבק במדינה הפלשתינית. כל אנשי הימין ימצאו עצמם בעל כורחם מצביעים שוב לאחת ממפלגות הימין המובהקות, כי נושא 'חזון שתי המדינות' ידחק כל נושא אחר.

והפרחים לביידן.

ביידן, באיוולתו הכרונית, אמר גם כי בנימין נתניהו "צריך לעשות שינוי בנושא הישראלי-פלשתיני - ועם ממשלתו הזו קשה מאוד להתקדם" כשהוא רומז לצורך להחליף את הרכב הממשלה. כדאי שמישהו יסביר לנשיא האמריקני, שנתניהו לא יכול להצטרף לחזונו על 'שתי מדינות' לא בגלל ההרכב הקואליציוני שלו, אלא בגלל שאין לו מנדט לכך מהציבור הישראלי. בבחירות האחרונות הקואליציה הנוכחית קיבלה רוב מוחלט בכנסת, על בסיס שלילת חזון שתי המדינות. אם נתניהו יקבל את דרישתו של ביידן להסכים לחזון המדינה הפלשתינית, הוא יהיה בוגד בדיוק כמו אריק שרון ההתנתקות, שפעל בניגוד למנדט שקיבל מהציבור. דווקא נשיא של מדינה דמוקרטית כמו ביידן אמור לדעת את זה יותר טוב מכולם.

גם הדרישה של ביידן מנתניהו להחליט עכשיו מה יהיה ברצועה אחרי המלחמה, לוקה בחוסר הבנה וסיכלות. אף אחד הרי לא יודע איך תיראה רצועת עזה אחרי המלחמה, מה יהיו גבולותיה, מה יהיה מצבה הדמוגרפי. הכל יכול להיות. עם כל כך הרבה סימני שאלה, אין שמץ של היגיון בניסיון לקבוע עכשיו מסמרות במציאות כל כך מעורפלת.

מסורת של נשיאים פנטזיונרים

ביידן הוא נשיא נוסף בשרשרת ארוכה של נשיאים אמריקנים שבאורח מסורתי, לא הבינו מעולם את המציאות המזרח תיכונית. כמעט כל נשיאי ארה"ב שגו בכל מיני פנטזיות ואשליות לגבי המזרח התיכון, ותרומתם העיקרית, בדרך כלל, היתה לסבך את העניינים. בעיקר הנשיאים הדמוקרטים כמו ביידן. הרפובליקנים עוד הבינו משהו.

כל הסחרור באיזור בארבעת העשורים האחרונים, המפלצת האיראנית ששלחה זרועות תמנון ארוכות למדינות כמו לבנון ולאירגונים כמו הח'ותים חמאס, הג'יהאד האיסלמי וחיזבאללה שהיום אף אחד לא יודע איך לקטוע אותם, נוצרה ממדיניותו של נשיא אמריקני אחד. הוא האחראי העיקרי לכל מה שמתרחש כאן. כל מה שקורה הוא באשמתו: ג'ימי קרטר.

בחורף תשל"ט 1979, התרחשה המהפכה החומייניסטית באיראן שהפילה את שלטון השאה הפרו-מערבי, והעלתה את שלטון האייתולות של חומייני. קרטר, כנשיא ארה"ב, יכול היה למנוע את נפילת השאה, אם היה נותן לו גיבוי מלא ברגע שרק התחילו המהומות בטהרן. אבל הוא סירב לעשות זאת בגלל שהשאה היה חשוד בעיניו כמי שאינו אמון על 'זכויות אדם'. ב-7 בדצמבר 1978, בעיצומה של המהפכה החומייניסטית באיראן, הכריז קרטר הפנטזיונר: "מעולם לא היתה לנו כוונה, וגם עכשיו אין לנו שום כוונה, לנסות ולהתערב בענייניה הפוליטיים הפנימיים של איראן. בראש וראשונה מעוניינים אנו במניעת אלימויות ושפיכות דמים וביציבות. אנו עצמנו מעדיפים כי השאה יוסיף למלא תפקיד מרכזי בשלטון, אך זהו עניין שהעם האיראני צריך להחליט עליו".

לא היה יכול להיות רמז ברור מזה: נשיא ארה"ב נטש את בן בריתו השאה האיראני, והשלים עם עליית החומייניזם. קרטר הניח לשאה ליפול ולחומייניזם לעלות, ומאז שרוי המפרץ הפרסי כמו המזרח-התיכון בחוסר יציבות משווע. הגרעין האיראני, חיזבאללה, החמאס, החות'ים, האירגונים השיעים בעירק – כל הרעות החולות הללו הן תולדה של אותו מחדל אמריקני של קרטר, שבחוסר ההבנה הטוטאלי שלו איפשר את ההשפעה השיעית על פי האיזור כולו. מהתוצאות סובל כל העולם עד היום.

בעבר היתה בדיחה, שהאמריקנים מבינים תמיד את המציאות בצורה מדוייקת – בפיגור של שנתיים. למלחמת העולם הראשונה הם הצטרפו בשנת 1916, ולמלחמת העולם השניה בשנת 1941. אפשר להמשיך עם דוגמאות נוספות באזורנו: במבצע סיני בשנת 1956 מנעו האמריקנים מישראל (ומבריטניה ומצרפת) להפיל את שלטונו של נשיא מצרים נאצר, אבל כעבור שנתיים הם בעצמם הנחיתו נחתים בביירות כדי להגן על לבנון מפני החתרנות של נאצר. בשנת 2000 מנע הנשיא בוש מישראל להגיב על התוקפנות הפלשתינית במלחמת אוסלו, ואף אסר על צה"ל לפעול בשטחי A, אבל ב-2002 אחרי מתקפת הטרור במגדלי התאומים הוא הסכים בלב שלם למבצע 'חומת מגן' באותם שטחים. סיכוי טוב שבעוד שנתיים ביידן יבין למה מדינה פלשתינית היא סכנה לא רק לישראל אלא לשלום העולם כולו.