כלים לניצחון

בספרו ״עוז וענווה״ עמד הרב יגאל אריאל על קווי הדמיון והשוני בין השופט שמשון ודוד המלך. שניהם, שמשון ודוד, נלחמו בפלשתים.

 שמשון הוא שהחל את המאבק בהם, כפי שהבטיח המלאך לאמו: ״והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים״. דוד הוא שסיים את המאבק נגדם, הכניע אותם במסגרת המלחמות הרבות שעשה נגד העמים סביב.

הפלשתים היו שונים מאויבים אחרים עמם התמודד עם ישראל בשעת כניסתו לארץ ישראל. בעוד הכנענים היו מפוצלים בין ערי מדינה רבות, לכל אחת מלך, הפלשתים היו מאוחדים. הם גם השתדלו להחזיק מונופול על כלי ברזל, שהיו חזקים מכלי הנחושת שבידי עם ישראל. חזקים ואגרסיביים, הפלשתים מנעו משבט דן לכבוש את נחלתו והטילו את אימתם על עם ישראל כולו.

מול אויב חזק כל-כך, הסדר השלטוני של ימי השופטים היה לא מספיק. השופטים אמנם היו מנהיגים כריזמטיים שנבחרו להושיע את עם ישראל בשעת מצוקה, אך לא הייתה המשכיות שלטונית בין שופט לשופט וחלקם אף לא זכו שסמכותם תוכר ע״י כל עם ישראל. היה דרוש סדר שלטוני חדש – מלכות ישראל – כדי להכניע את הפלשתים. מסיבה זו אנו מוצאים ששמשון לא ניהל עם פלשתים מלחמה במובן המקובל, עומד בראש צבא חיילים. שמשון נלחם איתם בסבבים, קרב פה וקרב שם, מנצל את כוחו האדיר כדי להכות בהם. הדבר הספיק כדי להרתיע אותם, אך לא לשחרר את ישראל מהם.

עם ישראל נתון מזה כ-100 שנה תחת מלחמה מצד העם הפלסטיני. הטבח האיום שבוצע נגדנו בשמחת תורה, הוא רק עוד אבן דרך מדממת במלחמה הזו. פרעות תשפ״ד אינם שונים באכזריות שלהם מפרעות תרפ״ט. השאלה היא האם התגובה שלנו אליהם תהיה שונה.

עם ישראל עד היום סירב להשיג ניצחון על האויב הפלסטיני. זה צריך להשתנות. כפי שהמלחמה נגד פלשתים הכריחה את עם ישראל ליצור יכולות וכלים חדשים בכדי לנצח, כן מדינת ישראל צריכה כעת לפתח את יכולותיה מחדש בכדי לסיים את המלחמה נגד הפלסטינים. היא צריכה כלים חדשים כדי לחשוב על המלחמה, והכלי החשוב ביותר שעליה להפנים במחשבתה הוא - ניצחון.

—

חיות נלחמות – על טריטוריה, על בני-זוג, על מזון. המאבקים בעולם החי יכולים להיות אכזריים מאוד ולכלול אלפי לוחמים, לדוגמה בפלישה של קן נמלים אחד למשנהו. אבל אין זו מלחמה. המלחמה ייחודית לאדם. מלחמה דורשת גיוס של רבבות יחידים למאבק שיכול להימשך אף עשרות שנים. בכל הזמן הזה אותם יחידים מוכנים להיאבק ולמות לא בשביל מטרה חומרית, אלא בשביל רעיון – בשביל אמונתם וחירותם, בשביל המולדת שלהם, או בשביל המדינה שלהם.

כמובן, הדבר לא חייב להיות נכון לכל שכבות העם. במלחמת האזרחים האמריקאית, האריסטוקרטיה הדרומית רצתה להרחיב את עסקי העבדים שלה. עבורה המלחמה הייתה כדי להגדיל את עושרה. אבל עבור אזרחי הדרום המלחמה הייתה על זכותה של המדינה לעשות כרצונה, ללא כפייה מצד הממשל הפדראלי בוושינגטון. ללא הרעיון של עצמאות המדינה, האריסטוקרטיה הייתה מתקשה לגייס תמיכה עממית במלחמה.

כל מלחמה חייבת תמיכה עממית כדי לקיים את עצמה מעבר לנקודה מסויימת. המאמץ המלחמתי דורש כוח אדם ומשאבים. העם הוא שנותן את המגוייסים ומשלם את המיסים. ללא רעיון שיניע את ההמונים, לא תהיה מלחמה.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הציבור הגרמני נשבה ברעיונות של לאומנות ואימפריה. הציבור הגרמני רצה שהרייך יהפוך לאימפריה שווה לאימפריה הבריטית – ששלטה אז על כרביעית מהעולם – אם לא גדולה יותר. ממשלת גרמניה שקדה על התעצמות צבאית כדי להפוך אותה לכוח עולמי. כשהגיע מלחמת העולם הראשונה, אזרחי הרייך היו מוכנים מבחינה רעיונית למלחמה על דומיננטיות באירופה.

הרעיון הוא זה שמכשיר את המלחמה כמעשה מוסרי, כדבר טוב שיש לעשות אותו. ביפן עד סוף מלחמת העולם השנייה הקיסר נערץ כאל חי. כלל האומה היפנית נדרשה לשרת אותו ורצונו היה מצווה שיש לקיימה. בין סוף המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20 יפן הקיסרית ערכה מספר מלחמות התקפיות בהן הרחיבה את גבולה, שיעבדה עמים וטבחה באלפי חפים מפשע. כל זה נעשה משום שכך היה רצון הקיסר.

—

מהו ניצחון? בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור, הכריזה ארה״ב מלחמה על יפן. בנאום לאומה הבהיר הנשיא רוזוולט שארה״ב תדאג שבוגדנות כמו מתקפת הפתע על פרל הארבור לעולם לא תקרה שוב. ארה״ב תשיג ״ניצחון מוחלט״.

רוזוולט ידע שניצחון אינו מושג ע״י תבוסת האויב. האויב מובס כשהוא אינו יכול עוד לקיים את המאמץ המלחמתי שלו. גרמניה הובסה ב-1918, אולם זה לא הביא ניצחון על גרמניה. להיפך. הציבור וההנהגה הגרמנית ראו בתבוסה של 1918 מעשה מביש, פשע נגד האומה. רבים האמינו שהיא הייתה תוצאה של בגידה שהובלה ע״י היהודים נגד העם הגרמני. בין 1918 ו-1939, שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמניה סירבה להכיר בהפסד שלה במלחמת העולם הראשונה ושאפה להחזיר את השטחים שנלקחו ממנה ואת כבודה.

עבור רוזוולט ניצחון על מעצמות הציר חייב את הכניעה שלהן. כניעה שונה מתבוסה: בכניעה האויב מוותר על המשך המאבק החמוש ומכיר בכישלון שלו. הכניעה נוגעת לעצם הרצון להילחם ולא ליכולת להילחם. ב-1918 גרמניה לא נכנעה לבעלות הברית, היא חתמה על הסכם שביתת נשק. ב-1945 היא נכנעה.

הכניעה בהכרח נוגעת ברעיונות שהובילו למלחמה מלכתחילה. ההכרה של האויב שהוא נכשל במאמץ המלחמתי שלו, שהוא מוותר על המשך הלחימה, מכריחים אותו לבחון מחדש את הרעיונות שהובילו אותו מלכתחילה למלחמה. המנצח יכול לעודד את התהליך הזה אם הוא דואג להבהיר לאוכלוסיית האויב שהיא נכנעה והיא אשמה בנזקי המלחמה.

יפן הקיסרית חתמה על הסכם כניעה ב-1945 והושמה תחת שלטון צבאי אמריקאי. בהוראות שניתנו למושל הצבאי של יפן נכלל גם נושא הכניעה והאשמה. נכתב שם שיש להבהיר ליפנים בכל עת ובכל מקום שהם הובסו, שיפן נכנעה והם האחראים הבלעדיים לנזק שנגרם להם עקב המלחמה. מערכת החינוך, התרבות והממשל שונו: הקיסר הורד מדרגת אל לדרגת אדם, כוחו צומצם, ויפן קיבלה חוקה דמוקרטית-ליבראלית. חומרי הלימוד בבתי הספר הוחלפו ותלמידים חונכו לחשיבה עצמאית וביקורת כלפי סמכות, במקום לציות עיוור לדברי הקיסר. מורים שהטיפו עד 1945 לציית לקיסר ובעד המלחמה התנצלו בפני התלמידים. יפן עברה מהפך מהבסיס שלה.

ניצחון הוא מעשה רעיוני יותר מאשר הוא מעשה צבאי. תבוסת האויב בשדה הקרב יכולה להוביל אותו לכניעה שלו וניצחון שלי. אבל זה אינו חייב להיות כך. דרושה חשיבה מדינית ופעולה מדינית כדי להביא את האויב לכניעה.

—

אין ספק שהציבור הפלסטיני תומך בחמאס ותומך במעשי הטבח שנעשו בשמחת תורה. הסקרים בעזה וביהודה ושומרון, מראים תמיכה רחבה בחמאס, גם אם יש הבדל בין האזורים. בעזה, שם התושבים חווים את מחיר פעולותיה של חמאס, התמיכה נמוכה יותר. ביהודה ושומרון, שם הפלסטינים לא חשים את מחיר המלחמה, התמיכה גבוהה.

מדינת ישראל פועלת כעת למוטט את שלטון חמאס ולהרוס את היכולות הצבאיות שלה ושל ארגונים אחרים ברצועת עזה. בזמן שאלו יעדים חשובים, אין הם בגדר ניצחון. גם אם נשיג אותם, הרי שהציבור הפלסטיני ימשיך לדבוק בעימות החמוש נגד ישראל וירצה לשחזר את ״הניצחון האלוהי״ של ה-7.10. המלחמה האיומה בעזה תהיה רק עוד סבב במלחמה הארוכה שלנו נגד הפלסטינים.

אם אנו רוצים לשנות מהיסוד את יחסינו עם הפלסטינים, להשיג ביטחון ארוך טווח ואולי – ואני משתמש במילה הזו בזהירות – שלום, כל עוד הפלסטינים לא נוצחו המלחמה לא תסתיים. הבסת חמאס יכולה להיות האירוע שיביא לניצחון, אך הוא לא יהיה כזה ללא פעולה יזומה שלנו.

כדי להפוך את התבוסה לניצחון, על מדינת ישראל לדרוש שלושה דברים: הראשון הוא כניעה ללא תנאים של חמאס. כל החמושים יוותרו על נשקם, ההנהגה הצבאית והמדינית בארץ ובחו״ל תמסור עצמה לידי ישראל וכל החטופים ישוחררו. ברור שכעת, כל עוד ההנהגה הבכירה של הארגון מוגנת במחילות או במלונות קטאר, חמאס לא תיכנע. אבל ככל שצה״ל ימשיך להרוג את פעילי הארגון ואת מפקדיו הבכירים, כן חמאס תתקרב לנקודה בה כניעה תהיה האפשרות היחידה שתמנע השמדה מוחלטת.

אין צורך שסינוואר, ראש התנועה בעזה, יחתום על הסכם הכניעה. סביר להניח שהוא ימות לפני שחמאס תעשה זאת. על הסכם הכניעה יכול לחתום כל דרג בכיר, כל עוד הוא יהיה הדרג הבכיר ביותר בעזה באותה עת. הכניעה של חמאס בטקס רשמי תבהיר שישראל ניצחה.

אבל הניצחון על חמאס יהיה רק התחלה. כל עוד הציבור הפלסטיני, דרך גוף השלטון שלו, לא מגנה את טבח ה-7.10 ואת המאבק החמוש נגד ישראל, הרעיונות שהביאו מלכתחילה לטבח לא הובסו. ישראל צריכה לדרוש שהרשות הפלסטינית תעצור את ההסתה נגד ישראל במערכת החינוך, את המימון למחבלים בבתי הכלא ותגנה באופן ברור את טבח ה-7.10 כפשע איום שבוצע ע״י חמאס. כל סיוע בינלאומי עתידי לרשות צריך להיות תלוי בקיום התנאים הללו.

לבסוף, הפלסטינים יהיו חייבים לגבש זהות לאומית שונה, שבמרכזה סיום מצב הפליטות והשלמה עם הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות. הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה ויתמקדו בבניית מוסדות לאומים רואיים כהכנה למדינה. זכות השיבה, הדרישה הפלסטינית לחזרתם של מיליוני פליטים לשטחי מדינת ישראל, הייתה ונותרה נקודת מחלוקת שמעולם לא נפתרה באופן מוסכם ע״י הצדדים. כל עוד הפלסטינים אוחזים בה, הם אינם משלימים עם המציאות שנוצרה בעקבות מלחמת העצמאות. הם אינם משלימים עם מצבם ואינם מתמקדים ביצירת עתיד טוב יותר להם ולילדיהם. כל עוד זכות השיבה נותרת חלק מרכזי מדרישות הפלסטינים, הם יישארו תקועים בעבר ובתחושת הקורבנות, ושום משא ומתן מדיני בינינו לבינם לא יוכל להגיע לידי הסכם סופי.

—

סביר שקוראים רבים יטענו שהחזון שאני מציע אינו אפשרי. אם משום שלא תהיה לו תמיכה בינלאומית – הנדרשת כדי להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית – אם משום שהפלסטינים עצמם לא יהיו מוכנים לבצע אותו. לצפות מאנשים שגדלו על מאבק חמוש בישראל להשתנות נשמע כפנטזיה.

לספקנים אשיב שלושה דברים: חזון אסטרטגי לא נבחן לפי מידת ההתאמה שלו למציאות הנוכחית. כשרוזוולט הבטיח לעם האמריקאי ניצחון מוחלט רוב הצי היה בתחתית האוקיינוס והיפנים פתחו במתקפה לרוחב מזרח אסיה. חזון אסטרטגי נמדד לפי נכונות הניתוח שלו את המציאות וזיהוי הפתרון לבעיה שלפנינו. האם יש מישהו שמכחיש את התמיכה הפלסטינית בטרור נגדנו? האם יש מישהו שחושב שהרשות הפלסטינית, עם החינוך שלה לאלימות, אינה מגדלת את מבצעי הטבח הבא חלילה? רק ניצחון יביא ביטחון.

בנוגע לקהילה הבינלאומית, גם בבית הלבן מחלחלת ההבנה שהרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית אינה יכולה לשלוט ברצועת עזה, בקושי ביהודה ושומרון. הנשיא ביידן מדבר על ״רשות מחודשת״. במקום שישראל תפסול על הסף את הרשות, עליה לעזור לאמריקאים להבין מהן בדיוק אותן רפורמות שיחדשו את הרשות. הפרלמנט האירופי כבר גינה את ההסתה בחומרי הלימוד של הפלסטינים. בג״ץ קבע שהעברת הכסף למחבלים בבתי הכלא היא תמיכה בטרור. לישראל יש את הבסיס המוסרי לדרוש את שינוי הרשות, שינוי עמוק ויסודי ביחס שלה למאבק חמוש נגדנו וגינוי ברור של טבח ה-7.10.

לבסוף, בנוגע לשינוי תרבותי. היפנים היו נתונים במשך כ-60 שנה לשטיפת מוח שיטתית, מהלידה עד המוות. הקיסר היה אליל וכל היבט של חייהם הוקדש לעבודתו. החברה היפנית שועבדה למאמץ המלחמתי ויפנים רבים הקריבו את חייהם במתקפות התאבדות נגד האמריקאים. קשה לחשוב על חברה יותר קיצונית ואלימה. ועדיין בתוך זמן קצר ניצנים של דמוקרטיה וליברליזם צמחו בה. על-אף תרבות לוחמים בת מאות שנים, על-אף הרעיון שהמוות בקרב הוא הדבר המכובד ביותר. הפלסטינים לא יהיו העם הראשון שיעבור שינוי תרבותי בעקבות כניעה.

כדאי גם לזכור את הדיבורים על-כך שמחבלי חמאס אינם רציונאליים, תאבי מוות, חסינים ללחץ צבאי ועוד. בשבועות האחרונים ראינו המוני מחבלים נכנעים בכדי להציל את חייהם. אם מחבלי חמאס הקיצוניים מוכנים להיכנע, להכיר באובדן הדרך שלהם – למה שפלסטינים אחרים ימשיכו לדבוק בדרך ההתנגדות גם כשיוכח כישלונה? גם אחרי כניעת או השמדת חמאס ברצועת עזה?

יותר משכניעה תדרוש שינוי עמוק אצל הפלסטינים, תודעת ניצחון דורשת שינוי עמוק בחשיבה של הציבור הישראלי. עד היום השמאל והימין בישראל היו שותפים בגישה שלהם לפלסטינים. שני המחנות רצו לצמצם את הקשר איתם עד כמה שאפשר. הימין רוצה לגרש, השמאל רוצה להתגרש.

את תוצאות ״הגירושין״ ראינו ברצועת עזה. הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית היא גוף תומך טרור ומעודד טרור. היא גם לא גוף לגיטימי בעיני עמה. סביר להניח שאם צה״ל יצא מיהודה ושומרון, חמאס במהרה תשתלט על האזור ותקים מדינת טרור חדשה. אי-אפשר להתגרש מהפלסטינים כל עוד הם לא וויתרו על המאבק החמוש והשלימו עם העובדה שהפליטים הפלסטינים לא ישובו לשטח ישראל הריבונית.

גירוש גם הוא לא יהיה פתרון. אם נגרש את תושבי עזה למצרים, הם פשוט ימשיכו במאבק נגדנו משם. חצי האי סיני יהפוך לבסיס טרור עצום וכל גבול מצרים-ישראל יהיה חזית חדשה. האם מישהו רוצה שבעוד עשור צה״ל יאלץ לכבוש את הרי סיני ולרדוף אחר חוליות מחבלים שם? גירוש לא יביא לשינוי הרעיוני שבא עם הניצחון. הפלסטינים שגורשו במלחמת העצמאות לא וויתרו על שאיפתם לחזור או על המאבק הטרוריסטי נגדנו. הגירוש לא יכריח אותם להשלים עם כישלון המאבק החמוש נגדנו, אולי רק להיפך. חסרי בית, הם יהיו נואשים יותר ויותר להילחם בנו.

גירוש גם ייתן לטרור הפלסטיני תשתית בינלאומית רחבה, שלא לדבר על שיתוף פעולה נוח עם ארגוני טרור אחרים. נניח שאל צרפת יגיעו רק 50 אלף פלסטינים, או אל ארה״ב. גם אם רק 1% מהם יהיו תומכי חמאס, הרי שמדובר ב-500 בני-אדם שיגייסו עבור התנועה כספים, יאספו מודיעין וחלילה יבצעו פיגועים. האם יש מישהו שחושב שאם תהיה לחמאס ההזדמנות היא לא תפגע ביהודים בחו״ל?

בתקשורת עלו דיווחים על כך שהסעודים מעוניינים לגרש את מחבלי החמאס בעזה ואת ההנהגה בכירה למדינה אחרת, אולי אלג׳יריה. זו תהיה טעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. אלג׳יריה גובלת בסאהל, רצועה צחיחה במערב אפריקה. הסאהל הוא כר פורה של ארגוני טרור ג׳יהאדיסטים, כמו אל-קאעידה ודאע״ש. מחבלי חמאס שיגיעו לשם יוכלו ללמוד מעמיתיהם למקצוע, להתאמן יחד ולערער עוד את האזור הבלתי יציב ממילא. מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה עוד עשור מודאגת ממדינת טרור במערב אפריקה, שתהיה בסיס אימונים עבור ארגוני טרור פלסטינים. האם זה יחשב כניצחון?

לבסוף, חשוב להבין שניצחון יכול לבוא רק עם ההבטחה לעתיד המקובל על הצד השני. במקרה הפלסטיני סביר שעתיד כזה יכלול את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. אנו לא חייבים כבר עכשיו להתחייב מה יהיו פרטיה של המדינה הפלסטינית – זה יהיה תלוי במשא ומתן בינינו ובינם. אך ישראל לא יכולה לשאוף לניצחון ובו זמנית לדבר על טרנספר וכיבוש. כשיפן נכנעה היא ידעה שאין בכוונתה של ארה״ב לספח אותה. כדי לסיים את המלחמה לצמיתות, כדאי שהמנצח יהיה נדיב. לא בזמן המלחמה, אך כן אחריה. האם יש לנו את האומץ?

* הכותב הוא אנליסט גיאופוליטי ומגיש הפודקסט המשחק הגדול