1. לפעמים דווקא טרמינולוגיה מניפוליטיבית מאפשרת לנו להבין היטב את המציאות. בלי לקחת צד, כדאי להתבונן על המיתוג המרתק 'קיצוניים משיחיים'. הוא מתחיל טוב כי כולנו (או לפחות רובנו) נגד מה שנחשב קיצוניות. מטבעם, בני אדם מחפשים איזון וההפחדה מ'קיצוניות' - עשויה לעבוד היטב, על שני הצדדים. בנוסף, יש מספיק לא קיצוניים בחייהם האישיים שמשתמשים בפומבי בשפה שיכולה להיתפס כ'קיצונית' - כך שהמיתוג 'קיצוניים' מתגלגל מעצמו והופך לגול עצמי. מקרה קלאסי: מישהו מתנסח ברדיו בצורה שיכולה להוציא אותו 'קיצוני' ומשם הדרך קצרה להפחדות מ'מדינת הלכה' בה כל אזרח יחויב בחוק המדינה בתרי"ג מצוות. זה פשוט לא נכון ומגוחך. כל תלמיד שמבין קמעה בהלכה יודע שמדינה כזאת אינה ריאלית. בקצרה: ע"פ ההלכה עצמה - זה בלתי אפשרי ו'אסור'. אבל המיתוג העתיק והמפחיד 'מדינת הלכה' טמוע כל כך חזק ומנציח את הבורות כל אימת שהוא מושמע בשיח. עוד באותו נושא: "הנדסת תנועה" טוב ליהנות? עיבוד חדש לפיוט "קרב תשועת מצפיך" טיקטוק ושמירת עיניים? 2. נעבור הלאה לביטוי 'משיחיים'. הוא הוטמע כדי להעביר מסר שלילי אפוף פחד. מוזר שהוא מנסה להשמיד את הכמיהה העממית העתיקה והפשוטה לשפע, אהבה אמיתית ושלום כללי ופרטי, ארצי ועולמי שהונצח בביטוי העממי 'מחכים למשיח'. אבל ככה זה כשמעקרים את התוכן האמיתי של הרעיון והופכים אותו לדימוי שמתפקד בעזרת רמ"ח אברי פחד ושס"ה גידי חלחלה. אפילו ביטוי מלא תקווה שהתקיים במשך שנים רבות - עשוי להישמע פתאום כמו ההיפך הגמור. 3. תקראו לזה משיח או איך שאתם רוצים; אין אדם שלא רוצה תקווה ברמה האישית והציבורית. ויהודים - קראו לזה 'משיח'. לא מוכרחים לצייר אותו בצורה ספציפית, כי העיקרון פשוט: מצב תודעתי-עולמי טוב ונעים יותר, לכולם, על מצע שלווה, נחת, אושר, אמון. למעשה, כל מה שמנסים למכור לנו כל הזמן בעזרת דימויים בעולם המסחרי. אין מישהו שיתנגד לכל זה, באופן אותנטי, שמחזיק מעמד ובחינם. 4. אף אחד לא יכול לומר בבירור מהי 'גאולה' אישית וציבורית. באופן אישי, לכל אחד יש את האתגרים שלו ובהם קל יותר לדמיין שינוי משמעותי שמביא הקלה ושמחה. בפן הציבורי - זה אוניברסלי יותר. אין מישהו שיחלוק על הצורך האנושי הכללי ברוגע, אמון, שלווה ונחת. בבסיסם, בני אדם רוצים יותר מכל שלום במרחב, במובן הרחב. שלא יהיו מלחמות ושנהנה מהחיים האלה. אז למה הביטוי 'משיחי' הפך לסמל למשהו 'לא טוב'? כיצד מיתוג עז הצליח להדביק 'קיצוניות' (שרובנו מבינים את הבעייתיות שבה) למילה שמסמלת תקווה כללית וחוצת מגזרים? 5. בשביל זה צריך לרדת לשורש המחלוקת החבוי: אופטימיות מול פסימיות, ברמה הפשוטה ביותר. יהודים ששיוועו לגאולה (שוב, תקראו לזה 'משיח' או איך שאתם רוצים) אחזו בליבם, באופן עקרוני, בתקווה. קיוו ש'יהיה טוב' ברמה העמוקה; לא מתוך אדישות וסתלבט או 'עצימת עיניים', אלא מתוך אמונה והכנעה שהכל מכוון מלמעלה גם איננו מבינים את הסיפור המתכוונן לו לאיטו. אם תרצו, 'משיח' הוא מעין שם קוד מופשט למה שהלך לעם שלנו בלב. גם אם קבוצות מסוימות הגשימו את הרעיון או הקצינו אותו - הרעיון נשאר סמל יהודי רעיוני לתקווה עמוקה לטוב. ומהצד השני: הפסימיות. זאת שאומרת שהמצב בטטה. 'אין תקווה' כי 'המציאות לא נראית טוב'. אין סיכוי לתקווה כלשהי וכמובן שאין 'סמל רעיוני' המסמן אפשרות לשינוי באופן איטי, טבעי (ומי דיבר בכלל על נס או 'מזל' שמימי מסתורי?). 6. זה לא סוד שבעזרת פסימיות לא מתקדמים לשום מקום, אבל מצליחים לערער היטב את התקווה בעזרת שימוש ב"הגיון אנושי הנראה לעיניים". כל קל דעת יצירתי מסוגל להציג את 'המציאות' באופן פסימי, ליצוק לתוכה דימויים מלחיצים ולעשות נפשות. מאידך, עקשני האופטימיות מרוויחים הרבה יותר. הם מצליחים להביט על המציאות (גם כשהיא כואבת) - במבט לא מבוהל למרות חוסר האונים. הם פשוט מחזיקים ברעיונות וסמלים גדולים יותר שגרמו לעמנו לא להיכנע אף פעם. לאסוף שברים ולבנות נגד כל הסיכויים. (אגב: זה עובד הן במישור האישי והן במישור הציבורי). 7. אפשר לומר ש'האופטימיות' (בשפה הפשוטה) והסמל הרעיוני הגדול של תקווה - הם אלו שהחזיקו אותנו כעם וכיחידים. הם גרמו לנו לקום מחדש כל כך הרבה פעמים ולהיות מי שאנחנו. כעת, עזבו אתכם מהסחות דעת וטיעונים שאולי נשמעים 'הגיוניים' (אבל ללא ספק הם מלאי פחד ודימויים). במקום זאת, הניחו מבט סימלי על הדה לגיטימציה העצומה שנעשית לסמל התקווה היהודי העממי 'משיח' ותבינו את הסיפור העכשווי: התעקשות על אופטימיות הן בפן האישי והן בפן הציבורי כדי לחיות נכון כאדם - מול אחיזה באמונה שקרית ש'הכל אקראי' (ועל כן לא נותר אלא לשלב זרוע עם הפחד ולהילחם בעזרת האנרגיה והאינרציה שהוא מעניק - בדימוי כלשהו). נדב גדליה הוא עורך ומנהל תוכן, שחקן, מוזיקאי ובמאי הקומדיה 'מדריך למתבונן האמיץ' הזמינה לצפייה עקב המצב ללא תשלום.
