שקט. מצרך יקר ערך בעידן הפרעת הקשב בו אנו חיים. אם דור אחד אחורה המיצג הווירטואלי הסתכם במהדורת חדשות ליממה, הרי שזמן המהדורה ללא הסחת דעת, גם לא בנמצא. זמן לתהייה וחשיבה על החיים דורש מאמץ מודע ומכוון עד ההתראה הבאה. "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים" שוהים. לא לומדים ולא מתפללים. פשוט שם. בין אם החוויה נעימה או לא נעימה, ככה זה עכשיו. המדיה מתפרצת עם שלל פלטפורמות מרתקות רק על מנת שלא נשהה, שלא נהיה כאן ועכשיו, ולו לרגע אחד. האם אפשר להחזיר את החוויה של ההווה לחיים שהם מלאי נוכחות ולשלוט במלחמה על תשומת הלב שלנו? בהחלט. החוויה האנושית מביאה איתה קשת של רגשות. חלקם רצויים וחלקם לא. מאוד פשוט וזמין שלא להרגיש את מה שהחיים מזמנים לנו עם הטכנולוגיות החדשות שימושיות ופרודוקטיביות ככל שיהיו. אבל, יש מחיר. החיים במוקדם או במאוחר ידרשו חוויה איכותית עמוקה ואמיתית. חוויה שרוצה אותנו כפי שאנחנו כעת. לאו דווקא בשיא שלנו, לא כשהכול נוצץ, אלא דווקא מתוך הבנה שלא ניתן באמת לשווק אישיות אוטופית ללא הכרה בשגיאות, טעויות, רגעי שפל, תקופות זוהר, ותקופות שגרה רגילות ומשמימות. בסוף אנחנו מביאים את עצמנו. בחינוך וזוגיות זה יידרש בעצמה, אך גם בכל קשר אנושי אחר. כשאנחנו מביאים לעולם את החוויה שלנו כפי שהיא, הפוך על הפוך הרגש והתודעה מקבלים מקום אמיתי וממשי בשיא האותנטיות שהם אמורים להופיע. החברה חשה ורוצה כנות גם כשהאמת פחות מרנינה. כבר אין ממש חשק לשמוע על שלל התארים של הדובר עוד לפני שהוציא משפט על הנושא בו הוא מתכוון לדבר. אך יש גם ייתרון והוא רלוונטיות. אם המיקוד הוא תשומת הלב שלנו, אזי שאנחנו צריכים להביא באמת משהו אמיתי וכנה. שאם לא כן, מתחרים רבים ישמחו למלא את המקום המבוקש בתודעה שלנו. פשוט? לא. אפשרי? בהחלט. אפשר להקשיב ופשוט להיות. אפשר להיות ופשוט להקשיב. ההרגל תמיד ייקח אותנו למוכר והידוע עם סף גירוי גבוה. אך אולי סף הגירוי גבוה מידי? אולי חוויות חיים פשוטות וקטנות יכולות למלא חלל גדול בהרבה? הכותב הוא, מחנך, מאמן, ומנחה קבוצות.
