גם ב-11 השנים שכיהנו מנהיגי השמאל כראשי הממשלה זה היה בנסיבות מיוחדות, מעין סטיית תקן: שמעון פרס נהיה ראש ממשלה מ-1984 עד 1986 מתוקף הסכם רוטציה עם יצחק שמיר והליכוד, יצחק רבין התחפש ב-1992 לנץ ימני אשר הצהיר כי לא יירד מהגולן ולא יעשה מו"מ עם אש"ף, כאשר בפועל כרת את הסכמי אוסלו והביא לארץ את כנופיית הטרור מתוניס, ואהוד אולמרט שהיה בעברו איש ימין מובהק נבחר רק בזכות היותו יורשו הפוליטי של שרון, כאשר האחרון איבד את הכרתו בסמוך לפני הבחירות. אבל כמעט כל ראשי הממשלה הציגו את עצמם לפני מערכות הבחירות כאנשי ימין מובהקים ואילו לאחר הבחירות ביצעו מדיניות שמאלנית. בימין החריג היחיד לכך הוא יצחק שמיר, אשר שמר על נוקשות אידיאולוגית עד יומו האחרון, ואף עזב את הליכוד וכינה את בנימין נתניהו 'מלאך חבלה' כאשר נתניהו המשיך כראש ממשלה לבצע את הסכמי אוסלו בניגוד להבטחתו לבוחר. החטא הקדמון מתחיל אצל מנחם בגין. מנחם בגין כראש אופוזיציה דיבר גבוהה גבוהה על שלמות הארץ, ואף על שתי גדות הירדן. בסמוך לפני בחירות 1977 הוא אמר כי "אם אהיה ראש ממשלה, הר הבית יחזור להיות מרכז החיים הלאומיים והדתיים. אתיר תפילת יהודים במקום, והחרפה הזאת תוסר מעם ישראל". תחת זאת מינה את משה דיין (שבכלל נבחר לכנסת מטעם המערך) לשר החוץ, והמשיך בהר הבית את הסטטוס-קוו הידוע לשימצה שקבע דיין ב-1967. כך גם הבטיח בגין שלא יפנה יישובים בסיני ואף אמר שאם ידברו על פינוי יישובים בקמפ דייוויד הוא אורז את המזוודות וחוזר. אז אמר. ברגע האמת ויתר על כל יישובי סיני ומסר את כל חצי האי לידי המצרים. גם בעניין הפלשתינים, אשר גולדה מאיר אמרה לגביהם כי אין עם כזה, נכנע בגין ונתן להם זכות הגדרה עצמית ואפשרות לאוטונומיה. עוד באותו נושא: מי בעצם המנצח? האלופים האמיתיים חרבו דרבו ובנייה בצידו תיאטרון האבסורד של בג"ץ בנימין נתניהו נבחר ב-1996 בשל כך שהוביל את ההתנגדות להסכמי אוסלו. אך מייד לאחר היבחרו הוא 'שכח' את כל הבטחותיו, אימץ את הסכמי אוסלו, חתם על הסכם חברון וביצע אותו, ובסוף הקדנציה אף חתם על הסכם וואי בו מסר 13% משטחי יהודה ושומרון לידי הרשות הפלשתינית. למרות שבז לערפאת ולכל מנהיג ישראלי שפגש אותו, נתניהו פגש את ערפאת, לחץ את ידיו, והכריז לאחר מכן כי מצא בערפאת ידיד אמת. אריאל שרון שהיה במהלך רוב חייו הפוליטיים בגדר נץ טורף, עד כי המתנחלים 'שכחו' לו את הפיקוד העליון על פינוי סיני בהיותו שר הביטחון, נבחר לראשות הממשלה תחת ההכרזה ש"דין נצרים כדין תל אביב" וזאת כנגד מוכנותו של האלוף (במיל') עמרם מצנע, שהיה אז ראש מפלגת העבודה, לפנות שניים שלושה יישובים בלבד מחבל עזה. לאחר היבחרו הפך שרון את חברבורותיו ופעל כידוע לגירוש כל יהודי חבל עזה ואף הוסיף על כך ארבעה יישובים בצפון השומרון. שרון, בעזות מצח, אף פעל בניגוד לתוצאות משאל מתפקדי הליכוד שבו היה רוב למתנגדי הגירוש, וזאת למרות שהבטיח לפעול בהתאם לתוצאות המשאל. על כל שקריו ואי-קיום הבטחותיו חיפה שרון במשפט הסתמי לפיו "דברים שרואים משם, לא רואים מכאן", כביכול מעת שמועמד הופך לראש ממשלה אזי משתנה תמונת המצב שמול עיניו, והיא מצדיקה שינוי בעמדותיו ונסיגה מהבטחותיו. גם נפתלי בנט הגדיל לעשות כאשר הקים קואליציה עם מפלגת רע"מ הדתית-איסלאמית וזאת בניגוד להבטחות מפורשות שנתן לפני הבחירות, תוך הפרת הבטחות נוספות שנתן לבוחריו. הנה כי כן, הבוחר הימני מרומה פעם אחר פעם ע"י מנהיגיו אשר משלים אותו ממערכת בחירות אחת לשנייה, והפכים אותו לאידיוט שימושי. לכך יש לצרף את העובדה שגם מנהיגי השמאל כבר הבינו מזמן שאם הם רוצים להיבחר כראשי ממשלה עליהם להציג את עצמם כימניים או לפחות כ'מרכז', מכיוון שרוב עם ישראל בדור האחרון הוא גם ימני וגם מסורתי. וכך אנו מוצאים את עצמנו בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות כאשר יאיר לפיד, בני גנץ וחבריהם מציגים עמדות הרבה יותר ימניות מאלה שהם מחזיקים באמת, כאשר הם מרמים ביודעין את הציבור ויודעים כבר באותה עת שינקטו פעולות שמאלניות בהרבה מאלה שהם מציגים. עדות לכך ראינו לאחרונה כאשר גנץ מנסה בכל כוחו להימנע מהצגת תוכנית ליום שאחרי כיבוש חבל עזה, ואילו יאיר לפיד עשה פליק פלאק כאשר אמר בתחילה כי צריך לתת לרש"פ לשלוט בעזה, ולאחר מכן שלל זאת ואף הכחיש את אמירתו הראשונה. על רוב עם ישראל, הצד הימני של המפה הפוליטית, מוטל להיזהר זהירות יתרה כאשר הוא יטיל את הפתק בקלפי. אנו בימים גורליים לעם ישראל והבחירות הקרבות יהיו גורליות בהתאם. יש לשבת שבעה נקיים בטרם ממליכים מלכים שיעשו ההיפך מהבטחותיהם וישיתו עלינו נזקים כבדים ובלתי הפיכים, תוך מחיקת ההישגים הצבאיים שלוחמינו ישיגו. ונסיים בעצת המלך ינאי בסוף ימיו לשלומציון אשתו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".
