מלחמת "חרבות ברזל" העלתה את מספר החללים הדרוזים בכל מערכות ישראל אל מעבר לרף החמש-מאות. שמותיהם מונצחים בבית יד לבנים הדרוזים בדליית אל-כרמל. האחרון בנופלים הוא סמ"ר סופיאן דגש ז"ל, שהובא ביום חמישי למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפרו-עירו, מראר שבגליל. מאז פרוץ המלחמה השתתפתי בכמה הלוויות של נרצחים ונופלים, שלא הכרתים, אבל לא נכחתי בהלוויה מעוררת השראה שכזאת. שעה וחצי ארכה הנסיעה מביתי הרמת-גני אל הכפר הדרוזי הגדול. בהגיעי, גיששתי דרכי בסימטאותיו הצרות והפתלתלות, עד לבית העם המקומי, שם נערך טקס האשכבה. במקום כבר נכחו מאות מבני הכפר, ממתינים לארון. בלטו בהם אנשי הדת במצנפותיהם הלבנות-אדמדמות. גברים אחד-אחד, משופמים, מרשימים, מקרינים גאווה ואיפוק. נסעתי על שום חיבתי המיוחדת לעדה הדרוזית והערכה גדולה למקומה בחיי המדינה ולנאמנותם, הגם שהם כועסים על התייחסותה אליהם. הכעס התעצם מאז נחקק חוק הלאום, שכידוע אין בו איזכור לערך השיוויון. ימים ספורים בטרם חג הסוכות, שסופו אסון שמחת תורה, נערך בין הישובים הדרוזיים בכרמל ובגליל, המירוץ המסורתי – "בשביל הבנים", לזכר החללים הדרוזיים מאז קום המדינה. הרוח החיה בהנצחה חיה זו הוא תא"ל (מיל') אמל עסאד, לוחם עתיר זכויות ודמות בולטת בציבוריות הדרוזית והישראלית. רבים באו למירוץ, להביע הזדהותם עם העדה ובהם שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. החיוכים והחיבוקים צבעו את האירוע בצבעים ורודים של אחווה ואופטימיות. איש מהנוכחים לא העלה על דעתו, איזה אסון כבד ינחת על מדינת ישראל כעבור שבועיים. "אנחנו עושים שירות צבאי מלא ונאמנים למדינה בצורה מלאה, אבל חוק הלאום עושה אותנו חצי אזרחים. תיקון החוק והוספת ערך השיוויון הוא נכון למדינה, נכון לדרוזים ונכון גם לערבים", אמר במרירות אסעד. תא"ל אסעד מבטא את התחושות הקשות הרווחות בעדה הדרוזית. הלווייתו של סופיאן היתה עוד הזדמנות לבטא את האכזבה. ארונו עטוף בדגל הלאום הכחול-לבן הוצב במרכז האולם. מסביבו בארבעה קירות האולם הגדול עמדו מאות אנשים מבני הכפר והכפרים הדרוזים השכנים. ניצבים בשקט מופתי, דוממים, בלי דמעות, גאים. בראשם מנהיג העדה, השייח מוואפק טריף, בזקנו הלבן היורד עד לחזהו, משרה הדרת כבוד סביבו. שייח דרוזי נשא תפילות בערבית, שאותן סיים בצמד המילים "אללהו אכבר". כזכור, זו היתה גם קריאת הקרב של מחבלי החמא"ס, שדקרו, שרפו, אנסו וחטפו. הבנתי בעומדי בין האבלים, שאכן הקריאה הזאת משקפת את כלל המאמינים, בהם גם הדרוזים, ונוצלה בשבעה באוקטובר לרומם את תאוות הרצח של חיילי סינוואר. ממש חילול השם. משמר כבוד של חיילי צה"ל, מן ההנדסה הקרבית, הצדיע לחלל חברם סופיאן, לא נורה מטח כבוד, וזרים רבים הונחו על הארון ביניהם זר משפחות החטופים. עוד באותו נושא: קונספציה – והפעם מול מצרים קומיסרית ולא יועצת אוחנה נהג נכון נאצים כן, שואה לא ההספדים נישאו בערבית, מעל דוכן עטוף בדגל הדרוזי רב הצבעים. שייח טריף, נשוא הפנים, קרא הספדו מן הכתב, תחילה בערבית אך עבר מיד לעברית, כדי שהדי דבריו הנוקבים יגיעו אל החלונות הגבוהים בירושלים: "העדה הדרוזית משלמת מחיר יקר על הגנת המדינה וביטחונה, נטל שאנו נושאים בו מאז הקמת המדינה. זוהי שותפות בשדה הקרב, במוות ובשכול. ואני תוהה כאן מעל ארונו של סופיאו: אם השותפות כה איתנה בשדה הקרב, עד כדי חירוף נפש – מדוע שותפות זו לא תהיה בחיים עצמם? מדוע שהברית שנכרתה בדם הנופלים לא תהיה ברית בין שווים וחיים? מדוע שצעירי מראר לא יזכו לאיכות חיים לה זוכים במגדל-העמק? הרי אחים אנו לא רק בשכול אלא בעיקר בחיים". והוא המשיך: "משימת כולנו היא להגן על המדינה, להמשך קיומה, למען הדורות הבאים. זכויות בנינו לא צריכות להיות על תנאי. מגיע להם מה שמגיע לכל אזרח, בזכות ולא בחסד. זו שעתם הגדולה של מנהיגי המדינה לעשות ולהוכיח. אין צורך בדיבורים – פשוט תעשו". השייח טריף דיבר מנהמת לבו ומנהמת לבם של כל הנוכחים, בלי להתלהם. דברים שחדרו גם ללבות המעטים שלא מבני העדה שנכחו במעמד הקשה. אף לא שר אחד בא ללוות את הנופל בדרכו האחרונה, גם לא תושב מראר, ח"כ מנסור עבאס, שאינו דרוזי. נכח הח"כ הדרוזי חמד עמר. עם רדת החשיכה חזרתי אפוף מחשבות בדרך הארוכה הביתה. מראה מרהיב היה לראות את שקיעת השמש מעל בקעת נטופה, כשהיא משתקפת באגמי הגשמים שהציפו חלקים מהבקעה. חזרתי בידיעה, שאת דבריו של ראש העדה הדרוזית יש להביא לידיעת כלל הציבור. כדבריו של מוואפק טריף, זו העת לתקן את חוק הלאום ולהוסיף בו את המילה – שיוויון. כולנו נצא נשכרים מכך.
