בעלי ואני, כמו כל עם ישראל, התייצבנו לדגל בבוקרו השחור של שמחת תורה הנורא.
הוא קצין בחטיבת קומנדו במילואים (כבר חצה את גיל ה-40 ו-6 ילדים מזמן, אבל כל עוד עומד על הרגליים- לא מתכנן להפסיק להתייצב אי"ה), ואני זה עתה בדיוק ילדתי בת (עדיין לא הספקנו לתת לה שם), אמא למשפחה ברוכת זאטוטים ב"ה.
כמובן, שכמו כל עם ישראל הקדוש, לא הססנו לרגע! בעלי עלה על מדים באמצע שחרית של שמחת תורה, נכנס לרכב ונסע לדרום, ואני נשארתי עם תינוקות בוכים ו-20 סועדים סביב שולחן החג שהיה צריך לארח...
אני מתורגלת כבר במילואים, בעלי טוחן כחודשיים מילואים בשנה בשוטף, מאז שהתחתנו. מי מפחד מעוד מילואים?! אבל כאן הכל היה אחרת...
עברו הימים וחלפו השבתות, וביקור-אין. (חוץ מביקור חטוף אחד ללילה כשבועיים אחרי החג). גם כשהיתה אופציה לביקורי משפחות בבסיס האימונים - הוא היה באותו זמן בבסיס אחר בישיבות, כך שלא יכולתי לבקרו. וכשהחל התמרון הקרקעי, הוא נכנס עם הגדוד שלו לעזה. ב"ה הם עושים שם עבודה יפה! שה' ישמור עליהם!
עברו כבר 5 שבועות שלא היה בבית ברציפות, אפילו לא לדקה! ואז הגיעה בשורה - יוצאים לאפטר! מתי? בליל שבת! אז הוא ויתר. לא רצה לחלל שבת שלא לצורך, וחיכה לסבב הבא... ב"ה, כמה ימים אח"כ היתה לו אופציה לביקור של 24 שעות באמצע שבוע ומיד חזר ללחימה בעזה.
הסיפור הזה חזר על עצמו 3 פעמים! כל פעם, האפטרים יוצאים בערב שבת בחצות. הרבנים בצה"ל מתירים ללוחמים משום פיקוח נפש, אינני יודעת על בסיס מה. ובעלי כבר הפסיד 3 אופציות לאפטר כדי לשמור על השבת. אנחנו כבר מעל 90 יום במלחמה. הוא שם נלחם על הארץ ועל המצוות, ואני פה נלחמת על להחזיק את כל הילדים, להעביר איתם שבתות וימים לבד, כשאני בעצם אמורה לנוח עכשיו בחל"ד...
כל הזמן הזה עם שיחת טלפון אחת לשבוע/שבועיים שאורכת בערך דקה ולא שומעים טוב כי אין קליטה...
השבת האחרונה (שמות), היתה כבר הפעם השלישית שבעלי לא יכל לצאת, כי חלק יצאו בשלישי וחזרו בערב שבת בחצות, וחלק יצאו בערב שבת בחצות ויחזרו בשלישי הבא.
החלטתי לדבר עם רב הגדוד, הוא הסביר לי שמכיוון שהם בלחימה - התירו את השבת, ומשכך- הכל מותר. לכן, רק שיקולים מבצעיים נלקחים בחשבון. מתי שהמח"ט אומר שניתן להכניס שיירה- מכניסים ללא התחשבות בשבת. ואני שומעת ונחרדת! האם יכול להיות שהפקדנו את כל התורה והמצוות אצל מח"ט שאינו שומר תורה ומצוות?! (שאין לי שום טענות כלפיו ח"ו! עושה עבודתו נאמנה במסירות נפש עילאית!)
בגדוד יש למעלה מ-50% שומרי שבת. איפה הרבנות הצבאית שתגיד למח"ט: ניתן לצאת עם שיירה כל יום מלבד שבת?!
בהכשרתי אני מתמטיקאית, ובחישוב מהיר, זה משאיר 6/7 אפשרויות, קרי הרוב המוחץ! האם רק בשבת לא מסוכן לצאת? האם רק בשבת ניתן לצאת לאפטר? האם רק בשבת המחבלים שובתים כאות הזדהות? ואם כן- למה לא שבתו גם בשמחת תורה?! הרי זה היה בשבת כידוע...
הרי אם הרבנות תגיד למח"ט: אנחנו לא מתירים לאף דתי לצאת להתרעננות בשבת! אולי המח"ט יחשוב דקה וימצא יום אחר משאר ימות השבוע. ב"ה תהיה לו בחירה מרובה!
אבל כידוע, אנחנו הציוניים דתיים מצטיינים בלהיות סמרטוטים! סמרטוטים בפוליטיקה, במערכת המשפט, בהפגנות, בצבא, בהכל... מרוב אהבת ישראל, נותנים לכולם לדרוך עלינו ועל הערכים שכל כך חשובים לנו.
איך יכול להיות שב-2000 שנות גלות, יהודים חרפו נפשם בכל מקום כדי לשמור על השבת, החגים ושאר המצוות. (כל ילד בגן מכיר את סיפורי הגבורה של כל חגי ישראל והשמירה על המצוות!), ואנחנו פה בארצנו הקדושה לא מסוגלים לעשות מאמץ מינימלי לשמר הערכים שלנו גם בשעות קשות??
סבתי ז"ל, ניצולת אושוויץ, נולדה בבית מתבולל. דוקא שם באושוויץ, הלכה לגנוב קמצוץ קמח מהנאצים יש"ו, החביאה בבית שחי כדי לאפות מצה מזערית לליל הסדר. ואנחנו ככה מוותרים על הכל בכזו קלות?!
הרבנות הסתמכה על כך שזה פיקוח נפש לא לבקר בבית- פוגע בכושר הלחימה של החיילים...
שלא יספרו לכם סיפורי מעשיות! כל מי ששותף ללחימה, יספר לכם יפה מאד שכל ביקור בבית שובר את שני הצדדים למספר ימים. את הלוחם ואת משפחתו. כמה קשה להיפרד שוב לאחר ביקור! כל פעם מרגישים: 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. מישהו שמע על חייל שחטף התקף לב מגעגועים?!
ואם זה פיקוח נפש, איך יכול להיות שבשלושה חודשי לחימה בעלי ביקר בבית רק פעמיים?? איפה הפחד על נפשו? איך הרבנות לא התעקשה שייצא לפחות פעם בשבועיים? שיילחם בגבורה שמצוייה רק אצל מבקרים בבתים!
השבוע בדיוק שמעתי על התנהגות יהודית מרשימה: אשה שחשבה שבעלה נהרג בשואה, ומיד אחרי המלחמה פתאום מצאה אותו בחיים. חוסר מזל, ובדיוק היתה נידה. היא סימנה לו בעיניים ושמרו על טהרה. אחרי 6 שנים!! כשהיתה בטוחה שהוא כבר עמוק באדמה! ופה בארץ קודשנו יש רבנים המתירים לחיילים דברים בטהרת המשפחה שהאוזן מתקשה לשמוע! (לא רבנים צבאיים ב"ה)
אינני מתיימרת להיות תלמידה חכמה, וגם לא נכנסת לכל השיקולים ההלכתיים, כי אני באמת לא טובה בהם ולא מבינה בהם, אז לא אעשה מעצמי צחוק! אני מדברת בתור יהודייה פשוטה שגדלה לשושלת יהודים ששמרו על יהדותם בחירוף נפש! גם בלי גמרא ופוסקים זמינים בכל עת! ואינני שוטחת טענותיי אלה מפאת מצוקה אישית פרטית, אלא מתוך דאגה רוחנית לכל עמנו.
איפה העמידה האיתנה שלנו כעם על העקרונות? על הערכים? איזה סיכוי יש לנו לנצח במלחמה הזו אם לא נשמור על הערכים ששמרנו עליהם בחירוף נפש כל הדורות?!
אז קשה? בטח קשה! וכפי שאומר המשפט הצהל"י הידוע: קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים! אם הערבים יש"ו יכלו עלינו בשמחת תורה, זה בגלל שהם באו בשם האמונה! הדרך היחידה שלנו להתגבר עליהם, היא אם נלחם בשם ה', ונשמור על כל מצווה שניתן בשם האמונה!
כי 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'... עם ישראל חזק באמונתו וברוחו וינצח אי"ה!
