כששים מכותבים קיבלו בפברואר 2012 את ההודעה הבאה בתיבת הדוא"ל שלהם: "שלום חברים, עקב שאלות של כמה חברים לפשר 'היעלמותי', אני מיידע את כולכם, כי בימים אלה פרשתי, מסיבות שונות, סופית מ'מעריב', מה שאומר שחדלתי לכתוב בו טור שבועי.
בכך באו לסיומן קרוב ל-45 שנות פעילות ומעורבות בעיתון. כרגע אני נתון כל-כולי בעניין חשוב יותר ואין לי כלל 'ראש' לכתיבה, אך אני מניח ומקווה שבתוך זמן קצר אחדש את כתיבתי במקום אחר. אז תשמעו ממני שוב, אם תרצו או לא תרצו... רק טוב, אברהם".
היית אחד המכותבים האלה, השבתי לו: "אברהם היקר, פרישתך מ'מעריב' היא סיום פרק לא רק בחייך אלא בתולדות העיתון הזה. כתיבתך הרהוטה, המהוקצעת, הגם שלא פעם לא הסכמתי עם דעותיך, היא מבית מדרשם של הגדולים: קרליבך, דיסנצ'יק, ז"ק, רוזנפלד, שניצר ועוד. אין לה 'קונים' כנראה בשוק העיתונים של היום. יותר מדי היא איכותית ואחראית. אני בטוח, כמו שאתה מבטיח, שעוד נקרא אותך בבימות אחרות, ולא תשקוט על שמריך".
אברהם – הוא אברהם תירוש, או בקיצור: תי-רוש, אשר בגיל 86 הלך לעולמו. סיבת פרישתו מהעיתון שכה אהב, מהעבודה העיתונאית שראה בה שליחות, היתה בעיות רפואיות שהיקשו על תיפקודו הפיסי, אך בעיקר - דאגתו לבריאותה של זהבה שלו, תבל"א. שנינו, יחד עם מאיר עוזיאל, יבל"א, היינו אחרוני המוהיקנים מ"מעריב" של פעם, שהמשיכו גם בגילגולו הנוכחי לפרסם דרך קבע טורי דעות בעיתון.
תמיד טילפן לי להעיר לי על הטור שלי, ואני שוחחתי עימו על הטור שלו. אבל אברהם, או תי-רוש, לא עמד ב"הבטחתו" לחברים מ-2012. הג'וק העיתונאי לא נתן לו מנוח והוא הוסיף לפרסם טור מדי יום חמישי. כך עד לפני שנתיים.
הנוכחות שלו במערכת, בבניין שאיננו עוד, תמיד היתה בולטת ביותר. תירוש ו"מעריב" היו מזוהים זה עם זה. לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא מילא בעיתון שורה של תפקידי מפתח: כתב אזורי בחולון ובת-ים, כתב ופרשן פוליטי, כתב לענייני עליה וקליטה, עורך חדשות, עורך מוספים ובראשם מוסף השבת, ועוד. עוד יסופר על פעולתיו החוץ-עיתונאיות, וביניהן: שליח "נתיב" בבריה"מ, פעולתו הנסתרת למען העלייה, חבר הנהלת "ברית עברית עולמית". אני אתמקד בשתי אפיזודות.
במאמר שפירסם בספר זיכרון לחברנו יוסף חריף ז"ל, סיפר על ראיון שערך חריף עם ראש הממשלה שמיר בשלהי כהונתו. כשערך את הראיון גילה העורך תירוש, כי לקראת סופו "טמונה אמירה מפתיעה של ראש הממשלה הראויה לכותרת".
והוא מספר: "כשנשאל שמיר על מה הוא מצטער ערב פרישתו, השיב כי כואב לו מאוד שלא יוכל בשנים הבאות להגדיל את ההתיישבות ביו"ש ולהשלים את המהפך הדמוגרפי בארץ-ישראל. בלי מהפך זה, יש סכנה שהאוטונומיה לפלשתינים תהפוך למדינה פלשתינית. ואז שמיר הוסיף: 'אני הייתי מנהל מו"מ על האוטונומיה עשר שנים, ובינתיים היינו מגיעים ביהודה ושומרון לחצי מיליון נפש'. עשיתי את ההודאה של שמיר לכותרת הריאיון והעברתי את החומר גם למערכת החדשות, שעשתה ממנו ידיעה בעמוד הראשון".
מסכם תירוש: "אמירת שמיר היכתה הדים בעולם. לשכת ראש הממשלה (כבר לא הייתי בתפקיד) פירסמה הודעה כי שמיר "הובן לא נכון". וחריף? הוא דוקא החמיא לי על עירנותי, ועד היום איני יודע מה היה בינו לבין שמיר בנושא זה".
ב1975 ערכתי את מדור "שיחות" היומי ב"מעריב". טור שבו פורסמו בעיקר אפיזודות מעין-רכילותיות, משולי החדשות, בהחלט ראויות ומעניינות. תירוש השתתף בו בקביעות, העביר סיפורים משולי השלל היומי שלו.
הנה סיפור אחד כזה מפרי עטו: "ליו"ר תנועת החירות ח"כ מנחם בגין, תנ"ך ישן היקר לו מאוד. הוא קיבל אותו מרעייתו, בעת שעלה לארץ מרוסיה, והוא משתמש בו לאירועים מיוחדים. בין השאר נשבע עליו אמונים כשר בממשלה.
"כשנסע לטקס האיזרוח של היאחזות גיתית, בבקעת הירדן, נטל עימו ח"כ בגין את התנ"ך, כדי לקרוא בו, בפתח נאומו, מזמור תהילים, הפותח במילים: 'למנצח על הגיתית'. כיוון שניתך גשם בעת הטקס, השאיל אחד מקציני צה"ל למר בגין את ה'דובון' שלו, וזה לבש אותו בעת נאומו. כשסיים את דבריו, הכניס את ספר התנ"ך לכיס ה'דובון', ולאחר זמן-מה החזיר את המעיל לבעליו הקצין.
"רק לאחר כמה דקות נחרד בגין לגלות, כי התנ"ך היקר נותר בכיס המעיל. שליחיו יצאו בהולים למצוא את הקצין בעל ה'דובון', אך כשמצאוהו סירב בתחילה להחזיר את התנ"ך, וביקש לשומרו כמזכרת. רק שהוסברה לו חשיבות הספר לבעליו – נאות הקצין להשיב אותו לח"כ בגין."
סיפר נחמד - תחת הכותרת שנתתי: "הדובון בלע התנ"ך" - שיש לו סוף לא פחות נחמד. כתב היד של תירוש היה קריא מאוד, ואף-על-פי-כן הסדר בדפוס, היושב במסדרה ליד מכונת הליינוטייפ, ש"תירגם" את כתב היד לשורות עופרת (מי חלם אז על מחשב ואינטרנט?...), שיבש את הפסוק מתהילים. במקום "על הגיתית" הקליד: "על הניתוח".
תירוש לא עבר על כך לסדר היום, שיגר "שיחה" מתקנת, ובסוף הקטע כתב: "אולי אין זה מן הנמנע כי אפילו 'מעריב' אינו מחוסן מפני טעויות, שיבושים ושגיאות דפוס". ואז הוסיף: "ב'ניו-יורק טיימס' נהוג היה מדור מיוחד לתיקוני שגיאות, שנפלו ב'ניו-יורק טיימס', ו'וושינגטון פוסט' מינה אומבודסמן, הבודק ומפרסם ליקויים של תוכן וצורה. אולי כדאי היה, שכל עיתון בישראל, יכוון את עיני הנשר אשר לו כדי לגלות ולבער שגיאות וטעויות שנפלו בגיליונותיו שלו ולא רק יתהדר בשיבושיהם של עיתונים אחרים. ברוך השם, יש די שיבושים לכל אחד מאיתנו."
לקטע המתקן הזה נתתי את הכותרת: "הדובון בלע את הניתוח", והוא חתום בראשי התיבות: לר"ל. פירושם למי שלא בקיא ברזי התקשורת של ימים עברו - לא רוצה לחתום...
אלה הן רק שתי אפיזודות מרבות, המלמדת על אברהם תירוש העיתונאי בה"א הידיעה, שמעולם לא כשל, דייקן ודקדקן, חד חושים, בעל הומור "קישוני", חבר, שבעצמו היה מה שכתב על עמיתו המנוח בסיום המאמר – מוסד בעיתונות הישראלית.
