כמו רבים קיבלתי השבוע את הבשורה הכואבת על הקרב ברצועת עזה שבו נפלו לוחמים רבים, ולוחמים רבים אחרים נפצעו. בין הפצועים, שמעתי גם על פציעתו הקשה של הלוחם, הזמר עידן (בן טובה) עמדי, שה' ישלח לו רפואה שלמה, בתוך שאר החולים והפצועים. הפציעה של עידן הבהירה לי שוב נקודה חשובה על המלחמה הקשה והקיומית שאנחנו נמצאים בעיצומה. ונדמה לי שחשוב שנשים לב לנקודה הזאת. החברה בישראל נמצאת בימים האלה בתהליך בירור זהותי עמוק. בירור שנוגע ביסודות שמעמידים ומכוננים אותנו כחברה בעלת ייעוד משותף. בתוך הבירור הזה אנו עומדים, בין השאר, גם על מקומם של רגשות כגון צער, פחד, עצב וכדומה ביחס ליסודות האלה. האומנות הישראלית, בעיקר זאת של עשרות השנים האחרונות, עסקה בהכללה בצד האישי ולא בזה הלאומי. ממילא, כאשר הצד האישי־פרטי צבר תאוצה על חשבון זה הכללי־לאומי, הלכו היעדים הלאומיים ואיבדו מעוצמתם ומזוהרם. ואם כבר עסקו בצד הלאומי היה זה על רקע רגשות כגון עצב, געגוע, ולעיתים אפילו ייאוש ופסימיות. לא פעם האווירה הזאת שתיארתי מלווה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. סיפורים אישיים נוגעים ללב. חיים צעירים שנקטעו באיבם בגלל המלחמה הנוראה. השיר שעימו פרץ עידן עמדי לתודעה הציבורית לפני 14 שנה היה לכאורה עוד שיר כזה. השיר שנכתב כמכתב של לוחם לזוגתו תיאר את החוויות הקשות שהוא נושא בליבו מהקרבות: "ואת, את לא יודעת כמה ממך ניסיתי להסתיר את כל הסיוטים בלילה, צרחות ודם על המדים, את לא מבינה כבר למה, אני מזמן כבר לא אני, תמונות רצות מאותו לילה, דמעות, כאב של לוחמים". אבל עידן עמדי מבטא בקולו דור חדש של אומנים ויוצרים. כאלה שלא שוקעים לתוך הכאב והיגון הפרטיים אלא צומחים מתוכם. בעיקר בגלל חיבור עמוק למסורת, ללאומיות ולחזון הציוני. לקולקטיבי ולא רק לאישי הפרטי. בריאיון שהעניק לאחד מערוצי הטלוויזיה כשעה לפני פציעתו, סיפר על הפעילות שלהם בלב רצועת עזה: "עם ישראל חי, אנחנו עובדים פה קשה בשביל הביטחון של כולם. אנחנו אוהבים אתכם. יש פה כל כך הרבה כוחות, אנשים מדהימים, זה קצת מוזר שנתפסתם דווקא אליי. אוהב אתכם בבית". עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו רץ אל האור היכולת לדבר על הכאב האישי בלי להתייאש ובלי לאבד תקווה, באה לידי ביטוי בשיר אחר של עידן – "רץ אל האור". השיר מתאר את המאבק היומיומי לשמור על תקווה גם אחרי נפילות חוזרות ונשנות. וזהו הפזמון החוזר של השיר: "ערב שוב יורד, צונח לרחוב, בין אלפי פושטי ידיים, נשמות אבודות, כשהערב שוב יורד, נופל אל הבור, גם אני עכשיו פושט ידי מבקש לחזור, כשהחושך משתלט עליי, אני רץ אל האור". היכולת הזאת לתאר את הנפילה אל הבור ובאותה נשימה – את הריצה אל האור, היא ביטוי ליצירה שאיננה נהנית רק לחטט בכאבים ללא הרף אלא מנסה להתרומם מהם אל מציאות אחרת, מציאות שתוכל להאיר את המקומות החשוכים והכואבים. הרעיון הזה ניכר בשיר נוסף של עמדי, "תשליך": "לבד, בין המון אנשים, שמוחאים לעצמם כפיים, זה כנראה מדבק מאחד לשני, רוקדים, כולנו קצת אבודים, לוגמים עוד טיפה מהיין, זה משכיח את הכאבים. זוכר אחי לוחש לי, "תשליך את כל הניסיונות, תשליך את כל הכעסים, אל המים. תשליך את המלחמות, תשליך את כל ההרהורים, אל השמיים. תשליך את כל השקרים, תשליך אחי, תשליך". השיר, שמתכתב עם מנהג ה"תשליך" של ראש השנה, מבקש להשתחרר מכל הסיבוכים האישיים על ידי ההשלכה המשחררת שלהם. אולי מעין תהליך תשובה שמסיר את המשקעים ומנקה את הנשמה. וכמו שכתב בשירו "בזמן האחרון": "כי בזמן האחרון, קצת חשוך אתה שומע, אז תדליק כבר את האור, תעשה מה שאתה יודע". צדק אובייקטיבי למעבר הזה מהאישי ללאומי ומהפרטי לכללי יש צד נוסף, והוא נוגע ביכולת שלנו לזהות גם את האויב לא רק כאוסף פרטים אלא כקולקטיב רשע רצחני. ככל שהרגש הפרטי הוא זה שמוביל את נקודת המבט, הולכת ומשתרשת תפיסה שמסמאת את העיניים מלראות את הקולקטיב שמבקש להשמיד אותנו באופן אובייקטיבי ולנהוג בהתאם להבנה הזאת. וכך כתב פרופ' ישראל אלדד על המוסר המקראי ביחס למכות מצרים ובהארה נפלאה על פשר הכבדת לב פרעה: "בכל המלחמות הללו, הניסיות והטבעיות, המוסר המקראי אחיד הוא: מכות לאויב. וכל המרבה להכות, הרי זה משובח..." "לא כל ישראל באותו הדור היו צדיקים ולא כל מצרים באותו דור היו רשעים, ואף על פי כן עבר תחום ההפליה בין עם לעם, בין עם המשעבדים לעם המשועבדים. בכור השפחה המצרית דינו היה כדין בכור פרעה מלך מצרים; הארבה והברד לא הבחינו בין שדה מצרי נוגש לשדה מצרי אשר־אינו־נוגש. "יתר על כן: אותה הכבדת לב פרעה, החוזרת ונשנית, היא אבן פינה להגיון המוסר המקראי עם כל חומרתה בעיני איש 'מוסר' אינדיבידואליסטי ובלתי־היסטורי. האחריות איננה רק קולקטיבית בזמן, כוללת היא את האחריות על מעשים שעשו דורות מצרים קודמים. המכות הן על כל השעבוד, זהו עונש אובייקטיבי במעלה עליונה; כלומר שהאובייקט נראה בשלמות, בשלמות החוליות שלפניו ושלאחריו, לא בצמצומו הרגעי... "הכבדת לב פרעה באה למנוע את ריכוכו הרגעי, שהיה מונע את עשיית הצדק ההיסטורי, העמוק. האמת ההיסטורית המתמדת היא: פרעה משעבד ורשע, גם אם בין עשרות הפרעונים היו יוצאים מכלל זה ואולי אף חסידי אומות העולם, בזכות 'חסידים' אלה אין כפרה לאומותיהם. הצדק האובייקטיבי שבהכבדת לב פרעה מבטל את מה שנראה לעין וללב הסובייקטיביים־רגעיים כבלתי צודק ואף כהתעללות...". (הגיונות מקרא, עמ' 89–90). הכאב האישי לא משכיח לרגע את הצדק המוחלט והכללי של המלחמה, ואת הנכונות להמשיך בה עד להשמדת הרשע עד תום. זהו כאב, אבל כאב של לוחמים. מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר
