תחזית: בסופה של המלחמה, יהיה זה מתי שיהיה, ייצאו מנהיגי החמאס, אם לא יושמדו עד אז, או מחבלי חמאס זוטרים אחרים מההריסות והחורבן האדירים שהביאו על עצמם, ירימו את ידם בתנועת V, יצעקו "אללה או אכבר" ויצהירו: ניצחנו". מהדורות החדשות ומערכות העיתונים יהדהדו את ההבל הזה והציבור יתהלך נבוך ושפוף. המבוכה הזו מעידה על כשל רעיוני ותרבותי עמוק וכואב. אז מה עושים? אז איך נדע אם ניצחנו אם לכל דעה יש משקל שווה? מי יכריע? ע"פ איזה קריטריונים יוכרע הדיון? האם יש כאלה בכלל? אם בסופו של המאמר יישאר הקורא עם התמיהה "טוב, זוהי גישת הכותבים, בטח יש עוד גישות.." הוא נפל בפח. לעולם השאלה צריכה להיות: "מהם הקריטריונים שלאורם נוכל לקבוע". בעולם פוסט מודרני כל דעה יכולה להתקבל ללא שום אמת מידה לבחינה האם היא עומדת בקריטריונים מקצועיים מקובלים כלשהם או לא. בתפיסת המלחמה הקלאסית, עוד לפני שחדרו למחוזותינו שיבושים תודעתיים הזויים, היה ברור שהכרעת האויב נגזרת מכניעתו. 'הכרעה' בעברית באה מהמושג 'כריעת ברך' וחוסר היכולת לפעול ביעילות. כלומר גם אם יצעק האויב עד מחר שניצח, אין לכך שום משמעות. יש עובדות, נתונים ומספרים. הסיפור פה הוא אמפירי. לא נרטיבי. בחינה האם ניצחנו או לא, לא תלויה כלל במה יגיד האויב. הוא יאמר בכל מצב שהוא ניצח, השאלה מה המציאות אומרת. הסוגייה הזו באה לידי ביטוי גם בעיסוק האובססיבי ב"תמונת ניצחון" בעוד שאנו מחפשים "מצב ניצחון" שמבטא מציאות אובייקטיבית, לא סובייקטיבית. לא להתבלבל, התמונה אמורה לבטא מציאות, לא לביים אותה. תמונת הצנחנים בכותל או יוסי בן חנן טובל בתעלה ביטאו מציאות קיימת, לא מבוימת. דמיינו, מתאגרף כנוע, חבול ומוכה השוכב על הארץ, פיו שותת דם, זרועותיו שבורות והוא בקושי מצליח להוציא הגה מפיו משום שיריבו דורך על פניו והוא עדיין לוחש: "ניצחתי..". זוהי פשוט קריקטורה, לא מציאות. את המתאגרף הזה נצטרך לאשפז לא רק בבית חולים, אלא גם במוסד לחולי נפש. (ג'ים ברקסדייל, לשעבר מנכ"ל "נטסקייפ", אמר באחת מפגישות ההנחיה עם עובדיו: "אם יש לנו נתונים בואו נסתכל על הנתונים, ואם כל מה שיש לנו זה דעות - בואו נלך עם הדעה שלי"). להכריע את האויב, אין משמעותו להרוג את כל הפרטים בו, או להשמיד עד הסוף את כל האמל"ח שלו. הרי לו יצויר שנשאר מחבל חמאס אחד בעזה, רובה קלצ'ניקוב בודד, או אפילו סכין מטבח היכולה לשמש לרצח, אזי לא ניצחנו.. זוהי מחשבת הבל מגוחכת המושפעת מפירוק השיח המקצועי לאטומים חסרי משמעות ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין זאת. בדיוק, כפי שבקרב היאבקות בין שני ניצים, אין צורך להכות בכל איבר ואיבר בגופו של היריב אלא בעיקר ב"במרכז הכובד" כדי להוציאו משיווי משקל ולהכריעו. כלומר בלב, או במקומות רגישים מוכרים אחרים. כך גם בעולם המלחמה. הקושי והמבוכה בנושא קשורים בקשר הדוק לחוסר יכולתנו התרבותית לראות מערכת שלימה ואחדותית בעלת הגיון רעיוני אחד, הכוללת רכיבים רבים ופונקציות שונות. אם כן, חיסול החמאס משמעותו חיסול קיומו כישות שלטונית וצבאית אפקטיבית . ואת זה עושים דרך השמדה טוטאלית ושיטתית של מרכיבים אלו. לא ע"י 'מנופים' ולא ע"י מניפולציות. השמדה ממש. (אין צורך לעבור ביישור קו על כל מרכיב ומרכיב, מתחילים מליבת מרכזי השלטון ומרכזי הפיקוד הצבאיים ורק אח"כ ממשיכים הלאה למרכיבים רבים בהמשך, שוב, כפי שמתאבק עושה בדיוק. עוד באותו נושא: זו מלחמת קיום, אין ניצחון בלי שליטה בעזה לגרש מחבלים ולהקים התיישבות גבורת לוחמי גולני - עד טיפת הדם האחרונה ישראל נערכת למתקפה כוללת וכיבוש עזה בנוסף, גם אם ייהרגו חס ושלום כל החטופים, והמציאות העובדתית הינה כפי שתוארה לעיל, כלומר, חוסר יכולת אפקטיבית של ארגון החמאס כארגון להתקיים - ניצחנו. במחיר כבד מנשוא אמנם, בתחושת אכזבה וכאב רב, אך ניצחנו. הרימו את הראש ! "ואם בסופה של המלחמה יירו על מרכז הארץ טילים ?" בואו נגלה סוד לא כמוס. אחרי שנסיים את המלחמה, עדיין יישארו מרכיבים כאלה ואחרים שיטרידו אותנו. וכאן נדרש לשאלה, האם אפשרנו לצה"ל את התנאים להשמיד עצמאית, כל אויב וכל תשתית אויב. אם כן, מצוין, זה אומר שייקח עוד זמן אמנם, אבל המטרה היא המשך הלחימה עד השמדה טוטאלית של החמאס. (בניגוד, למה שאירע ביו"ש שם אפשרנו לרשות להמשיך להתקיים). שוב, לא השמדה של כל חמאסניק מנוול דווקא, אלא של מי שיכול לפעול באפקטיביות נגד מדינת ישראל ואזרחיה. ומה על ציר 'פילדלפי' ? באופן עקרוני וודאי שחניקת צינור החמצן של החמאס – ציר פילדלפי, צריך להיחסם. זהו מרכיב קריטי בחיסול החמאס כישות. אך גם אם יישאר צינור החמצן הזה, לאור אילוצים מדיניים, כאלה ואחרים, ניתן לומר שניצחנו ובלבד שיתקיים תנאי אחד ברור - הארגון הולך ודועך, הולך ונמוג, וצינור החמצן הזה, הגם שמתקיים, לא מאפשר התעצמות, אלא רק קיום מינימלי של "לחם צר ומים לחץ". הדברים הללו מבטאים חשיבה צבאית קלאסית שעל פיה נבחנו סוגיות רבות לאורך ההיסטוריה. אין בכך דעה נורמטיבית כזו או אחרת אלא רק חשיבה צבאית מקדמת דנן. לסיכום, הכרעת החמאס בנויה בעיקר משני מרכיבים. הראשון, עד כמה נפגעה האפקטיביות שלו להתקיים ולהילחם בנו כמערכת יעילה. והשני, השארת המציאות הפיסית (ורק לאחר מכן התודעתית) בעזה ככזו שתעיד כאלף עדים על כניעתו שאינה משתמעת לשני פנים. בשמחת תורה ברור לכולנו שנכשלנו, ובדיוק באותה מידה כך גם צריך להיראות הניצחון. קדימה, עד הניצחון.
