1. עוד בטרם קראתי, אני חותם על כל מה שידידי אמנון שומרון כתב השבוע בגליון. ברוב הטיעונים שנשמעו השבוע סביב פולמוס הקריקטורה - הצלחתי למצוא את עצמי. ההחלטה של שופטי בג"ץ באמצע מלחמה דיכאה אותי עמוקות. ואחרי ההסכמה היותר פנימית על חשיבות חופש הביטוי. ועל הקריקטורות המרושעות בעיתוני שמאל. ועל הבריונות שבדרישה לצנזורה, אני חייב לומר שהקריקטורה של אור רייכרט הייתה מפגן של טעם רע בעיניי. ראשית, אין בה את הדבר הבסיסי בקריקטורה - סאטירה. הזמנה לדיון. פלפל. איתגור מחשבתי. בציור הזה אין אנדרסטייטמנט. הוא אינו תחילת דיון, אלא סוף פסוק. פטיש שמונף על אחד הנושאים הכי חשובים בחברה שלנו. אפשר היה להעביר את המסר בצורה טובה בהרבה. למשל, לצייר תקיעת דגל על ג'יפ צבאי. על דגל צבאי. על פלוגת חיילים חבוקים. שנית, יש מחשבה שגורסת שאם הצלחת למצוא תקדים משמאל, תוכל להצדיק ולהכשיר בעזרתו כל מעשה נמוך. "אבל הוא התחיל" הפך לתירוץ קביל בעולם המבוגרים. והרי ההשוואה ל"הארץ" היא גלגול עיניים. שהרי אם כל הקריקטורות ב"הארץ" היו נופת צופים ואהבת ישראל, לא הייתה באה הקריקטורה הזאת לעולם? פשוט שכן. זה טיעון שבא לנפנף ביקורת. ובכן, העובדה ששמאלני עשה דבר מכוער, אינה סיבה לתרגם אותו לימנית. זה שדורשים ממך בחוצפה למחוק משהו - לא אומר שהוא ראוי וזה שקיבלת מחיאות כפיים - לא אומר שהקריקטורה הייתה מוצלחת. עוד באותו נושא: עקיבא נוביק מתנצל בפני העיתון החרדי עקיבא נוביק בביקורת על בנט: זו לא מנהיגות למה כולם צריכים להתנגד למעצר אלי פלדשטיין "סמוטריץ' יורק בפני הלוחמים הסרוגים" 2. אני כותב ב"שביעי" כבר ארבע שנים. עבדתי בלא מעט מקומות, וזאת אחת המערכות הכי חופשיות. לא זכור לי שאי פעם שונה טקסט שכתבתי, גם כשידעתי שאביא את הסעיף לחלק משרשרת העריכה. ובחוזקה הזאת טמונה גם בעיה. לו הייתי חבר מערכת, הייתי מציע בנימוס להעיף את השיקוץ. כי על אף שהטיעונים בעד האיור כבדי משקל, הם מזכירים לי כמה צודקים היינו לכל אורך השנה האחרונה. כולם צדקו. מכל הצדדים. וכולם הידרדרו יחד אל מלחמת אחים בתחושת צדק אינסופית, העיקר להראות לצד השני מה זה. צדקתנו כמעט והחריבה את ביתנו, איש לא התייפייף וכך הגענו אל סף התהום. אני שמח לכתוב בעיתון כמו "שביעי", להיות קול מקולות הציבור שנשמע בין דפיו. ובאותה נשימה, שמח שהציור לא הופץ לבסוף, והרעל לא טיפטף לעשרות אלפי בתים בישראל ברגעי מלחמת קיום. 3. קשה שלא לראות שמאז הטבח היו התעוררות ואחדות. זה התערער לאחרונה, אבל זה חייב להמשיך. לא נכנסים אחד בשני. מורידים את הנשק ורצים להילחם באויב האמיתי. הייתי מצפה ממאייר, שמבין את הכוח שבמקלדתו, להימנע מקריקטורות שפוגעות ביהודים ציוניים שרואים בעצמם אנשי שמאל. אחרי הטבח, צריך לקחת אחריות ולגלות טיפה בגרות. אמת, יש ברשתות אנשי שמאל שמרתיחים את העצבים ויש המון מה לענות להם והמון איך. אבל עדיף פשוט להתעלם מהם, ולא לגעת בנושאים כאלה. אנשי ה־6.10 רוצים לריב עם הימין, החרדים, הדתיים ועם כולם רק כדי להמשיך את הפירוד, כדי לנסות לחרב את המדינה. הם כבר לא ראויים ליחס. אני מקווה שהם יתפקחו. יהודי שלא הבין שסדר העדיפויות השתנה, לא הבין מה קרה פה. אני עושה את המינימום שלי. את כל הדברים החשובים הללו, מתחילת סעיף 3, לא אני כתבתי, אלא אור רייכרט, לפני פחות מחודש. אך גם אני הק' חותם על כל מילה מדבריו, ומצטער לראות איזו שטות הוציא תחת עטו. מתוך הטור בעיתון "שביעי"
