מחזה האבסורד שמתרחש בימים אלה בהאג אינו אירוע משפטי, אלא אירוע אנטישמי בלבוש מודרני. מאז אושוויץ ובירקנאו לא נבנה בשום מקום בעולם מנגנון משוכלל להשמדת-עם, כפי שנבנה והתגלה לעינינו הנדהמות בעזה שבשליטת החמאס. מנגנון שעלותו מאות מיליוני דולרים, שהושקעו בו על חשבון תנאי החיים הירודים של האוכלוסיה העזתית, ושכל כולו מוכוון-מטרה אחת: להשמיד אותנו, ולעשות זאת בדרך האכזרית והמזוויעה ביותר. ועכשיו יושבים להם שופטים מעונבים ועטויי גלימות ודנים בנימוס רב בשאלה הכאילו-משפטית: האם ומדוע ובאילו תנאי מותר ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, ולהרוס את מנגנון השמדת-העם שנבנה במיוחד נגדם. אכן, שאלה מעניינת. השופטים הנכבדים אינם רואים מאחורי התובע הדרום אפריקאי המלומד את "היד שמנענעת את העריסה" הזו, הלא היא היד של הרשות הפלסטינית. אפילו ארצות הברית, שנתבעת גם היא כמסייעת לפשעי הג'נוסייד של ישראל, לא מצליחה משום מה לראות את ידו הארוכה של אבו מאזן. כן כן, אותה יד ששר החוץ בלינקן לחץ בחום רק יום אחד קודם לכן. יש לו, לאבו מאזן, יכולות מופלאות ללחוץ בבוקר את ידו של שר החוץ האמריקאי, ובערב – ללחוץ על דרום אפריקה להגיש תביעה נגדנו. ולידידינו האמריקאים יש יכולות מופלאות לא-פחות להתעלם מהצביעות הזו, לנגב את הפנים מהרוק ולהגיד לעצמם שזה גשם. השאלה המשפטית המונחת בפני השופטים המעונבים בהאג כוללת בתוכה כתנאי הכרחי את "יסוד הכוונה". מה מעיד על כוונה יותר מחוק, הקורא לרצח-עם? חוק כזה קיים בעולם המודרני רק במקום אחד: ברשות הפלסטינית. מדובר בחוק שאבו מאזן עצמו חוקק, ועל פיו משלמת הרשות הפלסטינית משכורות ומילגות לכל מי שרוצח יהודים באשר הם, על פי היקף מעשי הרצח והזוועה שביצע. עוד באותו נושא: תקשורת או תשקורת שנת 2025 חייבת לכלול החלת ריבונות ביו"ש ניצחון במלחמה או שחרור כל החטופים? הכרה בשירות הלאומי - ברכה לממשלת ישראל כל רוצחי הנוח'בה מטבח שמחת תורה, ובני משפחותיהם, ידעו מראש עוד טרם צאתם למסע הטבח, האונס, והעינויים – שהם יתוגמלו על פי חוק, שלא רק מבטיח את עתידם הכלכלי, אלא קודם כל קובע נורמה, לפיה רצח יהודים באשר הם יהודים הוא לא רק מותר, אלא גם רצוי ונדרש ומוערך מאד. מאז נפילת גרמניה הנאצית, לא היה בעולם המודרני חוק אנטישמי כזה הקורא לרצח-עם. בעולם מוסרי מתוקן, מי שמחזיק מערכת חוקים כזו היה צריך להיות מוקע ממשפחת העמים כמצורע. אבל בעולמו של בית הדין הבינלאומי ל"צדק" הוא יכול להגיש, באמצעות ידידיו הדרום-אפריקאים, תביעה נגד הנרצחים, ובית הדין ידון בה בכובד ראש. את מחזה האבסורד האנטישמי המתנהל בהאג צריך היה להוקיע מראש, ולא להשתתף בו בתפקיד ה"נאשם" או ה"נתבע". צריך היה להודיע בקצרה ל"בית הדין", שכל דיון ב"רצח-עם" חייב להתחיל ב"חוק רצח-העם" של הרשות הפלסטינית, ובדרישה משפטית תקיפה לביטולו, וכל עוד לא יצא מבית הדין הבינלאומי ל"צדק" פסק דין המחייב את ביטול החוק הקורא לרצח יהודים באשר הם – מדינת היהודים לא תוכל להשתתף בדיון. אם איסור הג'נוסייד חל על כלל אומות העולם אבל לא כולל את העם היהודי, אזי בית הדין נגוע באנטישמיות לא פחות מזו שהתגלתה אצל נשיאות האוניברסיטאות בארה"ב שהודחו על רקע דומה, ומבחינתנו אין על מה לדון בפניו, תודה. "לא נכון לעשות כן" – מגיב משה בהחלטיות להצעת פרעה "לכו זבחו לאלוקיכם בארץ". והוא מנמק: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" ורש"י מבאר: "דבר שנאוי הוא למצרים, זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים." ומוסיף: "ולא יסקלונו?! – בתמיהה". הנורמות העקומות הקיימות במצרים, יביאו בהכרח לתוצאה של "יסקלונו", ולכן אין טעם לדון בכלל בהצעתו של פרעה, ויש לתמוה על עצם הצגתה. כדאי שנלמד את הלקח שמלמד אותנו בפרשתנו משה רבינו: הנורמות והערכים הם שקובעים, ואותם יש לבחון קודם לכל החלטה. כשבית הדין בהאג מקבל כנורמה את הג'נוסייד נגדנו - אין מה לצפות לדין צדק, הרבה יותר סביר ש"יסקלונו". סכנותיו של הדיון האבסורדי הזה מתחילות מעצם קיומו, ולא מתמקדות רק בחשש מפסק דין סופי, אפילו לא רק מצווי-ביניים, שכמובן אין להוציא מכלל אפשרות שאכן יוצאו נגדנו. הרשות "להיקהל ולעמוד על נפשנו" היא שמועמדת בסימן שאלה בפני בית הדין, שבהחלט עלול לגזול אותה מאתנו. איזה עם בעולם מוכן שידונו בעצם זכותו להילחם על חייו? חשוב להבין שהסכנות נובעות גם מעצם קיומו של הדיון, ומעצם החשש שאותם "סעדים זמניים" שבית הדין ל"צדק" עלול להוציא נגדנו, ישפיעו כבר עכשיו על החלטותינו-שלנו. כדי להבין את גודל הסכנה כדאי להתבונן על האופן בו מתנהלות כאן אצלנו בישראל עתירות לבית הדין הגבוה לצדק שלנו, הלא הוא בג"צ. הדרך הזו נלמדת היום באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס המכונה "המתודה המשפטית המנחה את פעולות רשויות המדינה". שימו לב: מדובר בקורס במדעי המדינה, לא בקורס במשפטים. חשוב מאד להכיר את ה"מתודה" – כלומר השיטה – המוצגת בקורס החשוב הזה, כי היא למעשה השיטה שבה בית המשפט משפיע על התנהלות המדינה ללא שום צורך בפסק דין, רק באמצעות עצם קיומו של הדיון המשפטי בפניו. הקורס עוסק ב"מעמדה של הרשות השופטת כמוסד פוליטי(!), והקשר בין הבאת נושאים ציבוריים להכרעה שיפוטית לבין דפוסי החלטות פוליטיות ומינהליות". שימו לב להגדרת הנושא הנלמד בקורס: ההשפעה של עצם הבאת נושא ציבורי להכרעה שיפוטית, עוד בטרם פסיקה. המרצה המלומד, פרופסור הופנונג, מציג בפני תלמידיו את התהליך שגורם לצה"ל, למשל, לשנות את החלטותיו ובעצם כובל את ידיו ללא שום צורך בפסיקה. ה"מתודה" הזו מתוארת היטב במאמר ארוך שכתבה אסנת מנדל, מי שכיהנה שנים ארוכות כמנהלת מחלקת הבג"צים ועיצבה את דמותה. "השינוי העמוק שחל בעשורים האחרונים... בעילות הביקורת של בית המשפט, חולל שינוי יסודי בשיקול הדעת שעל הפרקליט להפעיל" – כתבה מנדל – "עליו לסרב להציג טיעון שבחינתו-שלו מעלה שאינו עומד בקטגוריות הבחינה הקבועות במשפט". מי שמייצג את צה"ל בפני בית המשפט הגבוה לצדק, כאן אצלנו בישראל, נדרש לסרב להציג בפני בית המשפט החלטות שאינן עומדות באמות-המידה הערכיות המקובלות על השופטים, ובעצם עליו לדרוש מצה"ל לשנות את החלטותיו בהתאם, וזאת עוד לפני פסיקה וללא צורך בפסיקה. "הפרקליט הציבורי לא יגן על עמדה מבלי ששוכנע שהיא בת-הגנה משפטית" – כתבה מנדל. ומה יקרה לעמדה הבטחונית של צה"ל שהפרקליט "לא יגן" עליה? היא תיאלץ להשתנות, להתכופף או להתבטל עוד טרם הגעתו של הפרקליט לאולם בית המשפט. זוכרים את הויכוח על רצח טלי חטואל ובנותיה? השאלה אם בג"צ כן או לא כבל את ידי צה"ל ומנע את הריסת המבנים בציר כיסופים, באופן שאיפשר לאת הרצח המזעזע הזה? כך בדיוק זה קרה. בג"צ מעולם לא פסק נגד הריסת המבנים, צה"ל נאלץ לשנות את החלטותיו בנושא משום שהפרקליטים החליטו עוד בטרם דיון שהחלטות אלה לא יעמדו במבחן בג"צ. זו ה"מתודה" לפיה אמות-המידה הערכיות של שופטי בג"צ הן שקובעות כיצד יוכל צבא ההגנה לישראל לספק הגנה אפקטיבית למדינה, לאזרחיה ולחייליה, והן "עוקפות בסיבוב" את אמות המדינה הערכיות של נבחרי הציבור, וגם את אמות המידה הבטחוניות והמקצועיות של צה"ל עצמו. החשש הוא, שה"מתודה" הזו שפותחה כאן בישראל, תתקיים גם בנוגע לדיון בבית הדין הבינלאומי ל"צדק". כלומר ההחלטות שיקבלו הדרג המדיני והצבאי יעוצבו בהתאם לאמות-המידה ה"צודקות" שיציב בית הדין, אותו בית דין שכאמור אינו רואה שום פגם לא בחוק האנטישמי של הרשות הפלסטינית, ולא בהקמתו של מנגנון רצח-העם שפיתח חמאס נגד העם היהודי ומדינתו. הוא דן רק בזכות שלנו להתגונן בפני אלה. רק שם מתחילה בחינת ה"צדק" שלו. הצהרת ראש הממשלה, שניתנה ערב תחילתו של הדיון בהאג, מעלה חשש של ממש מפני מדרון חלקלק כזה. אסור לישראל להיגרר למצב בו הוא תקבע את החלטותיה הבטחוניות בהתאם לאמות-המידה הבלתי-מוסריות בעליל של המיצג האנטישמי המודרני המתנהל בהאג. כדי לרכוש את היכולת להימנע מהידרדרות כזו, עלינו להבהיר כבר: ישראל לא תסכים לקבל נורמה שמעלימה עין מאנטישמיות ממוסדת ומאורגנת, ודנה רק בזכות להתגונן מפניה. טוב עשה ראש הממשלה שהבהיר זאת אמש בהצהרתו השניה, ועלינו לעמוד על כך שזו תהיה דרכנו גם מכאן ולהבא.
