חיים באר, סופר נשכח למחצה שחיפש כנראה את דרכו בחזרה לליבת ההוויה הישראלית, תקף השבוע את הציונות הדתית והצמיד לה בשנית את הביטוי מעורר החלחלה סרטן. אותו ביטוי שכאשר הוצמד לפני קצת יותר מעשור על ידי השרה רגב למהגרי עבודה מסודאן, הצדיק מסע תקשורתי של גינויים חוצי יבשות כלפיה. ביטוי שאם היה נשמע בימים אלו של דיבורים על 'אחדות לאומית' כלפי כל קבוצת אוכלוסייה אחרת בישראל, היה מעסיק את הציבור הישראלי לפחות למשך שבוע. אין בי כוונה או רצון אמיתיים להקדיש את השורות הבאות לבאר גופו, משום שדעתו מעוררת הבחילה לא מעסיקה אותי וסביר להניח שאינה מעסיקה גם את גולשי ערוץ 7. הנקודה אינה השפל שאליו הידרדר האיש, ואפילו לא התופעה המכעיסה ולפיה כל דמות בלתי רלוונטית שמנסה לחולל קאמבק בקריירה, מטפסת על גבו של ציבור ש'מותר לתקוף'. הנקודה היא שבשבועות האחרונים, שמענו לא מעט פוליטיקאים ואנשי תקשורת מוחים נמרצות על 'ספירת הגופות', קרי, על העובדה הלא כל כך נוחה מבחינתם שקרוב למחצית הנופלים בחזית העזתית הם גידולי הפאר של הציונות הדתית, באופן חסר פרופורציה לגודלה של הציונות הדתית מכלל האוכלוסייה. עוד באותו נושא: הגרמנים למדו להבחין בין טוב לרע ושוב: הימין נפל בפח פסבדו-מוסרי המסע המוצלח ביותר של מנהיג ישראלי בארה"ב בתנאים הנוכחיים, אסור להמשיך לשלב ב' כשמאזינים לטיעון שמעלים אותם מוחים, יש בו משהו. אכן, בתקופה של רגישות מופלגת לאחדות העם, אחרי שנה של קרע מתמשך, יש היגיון להימנע מאזכור של זהות הנופלים במסגרת מלחמת קיום לאומית ומקטלוג שלהם פר מגזר. זה נכון כשלעצמו, זה שגוי מאוד כשמסתכלים על התמונה הכוללת. כי בתמונה הכוללת, הניסיונות החוזרים ונשנים להשחיר את פניה של הציונות הדתית, ממודעות הרחוב של 'המשתמטים והבוזזים', דרך המיתוג של 'המשיחיים והקיצוניים', וכלה בקמפיין הזכור לשמצה של 'אלימות המתנחלים', מכוון למטרה אחת – שנמוך מעמדה והשפעתה של הציונות הדתית על קבלת ההחלטות במדינת ישראל. כשצובעים את סמוטריץ' ובן גביר כמשיחיים, זה לא נובע בהכרח מאיזו שנאה אישית של עיתונאי כלשהו לשר לביטחון לאומי או מאובססיה של פוליטיקאי יריב כלפי שר האוצר, זה נובע מחשיבה אסטרטגית יותר. כי עם כל הכבוד, הישראלי הממוצע עשוי להעריך את איש המקצוע סמוטריץ', אבל הוא יקבל בהרבה פחות התייחסות רצינית את דעתו האידיאולוגית של 'סמוטריץ' המשיחי והקיצוני'. הישראלי מן השורה עשוי להזדהות מאוד עם ההתרעות שמשמיע בן גביר, אבל הוא לא יעז להצביע למפלגה של 'בן גביר המתנחל הבוזז'. ובדיוק בגלל זה, חייבים להציב את המראה באופן קבוע. להזכיר שוב ושוב שאותה ציונות דתית שסופגת קמפיין ארסי בניסיון למדר אותה מהשיח, בניסיון לצמצם את יכולתה להשפיע על קבלת ההחלטות – תוך כדי מלחמה ואחריה – היא אותה ציונות דתית שמיטב בניה נלחמים כעת בחירוף נפש בסמטאות עזה ובמנהרות חאן יונס. אותה ציונות דתית שמשלמת מחיר דמים כבד בשביל להגן על כולנו כאן. ועד כמה שאנחנו חיים בדמוקרטיה שוויונית, משקלם של מגזרים ששילמו את המחיר הכבד ביותר, צריך להיספר כך גם ביום שאחרי, ולכל הפחות באופן שווה ערך לאלקטורט שלהם. לכן, לא פחות משיש להוקיע את חיים באר ואמירותיו, קיים גם הצורך להתעקש על אזכור מעלותיה של הציונות הדתית בכל הזדמנות. לא רק בכדי למנוע מהמסית הבא ללכת בדרכו של באר, אלא כדי למנוע מצב בו בקבינט המלחמה הבא ייוותרו נציגי המגזר הדתי לאומי בחוץ, והדבר יתקבל בלגיטימיות טבעית, כי מי ירצה להכניס "משיחיים הזויים" לקבינט מלחמה? די והותר שהם נכנסים לעזה...
