מה גורם לעם להילחם על חייו? מה גורם לחיילים לעשות את הדבר הכי לא טבעי שיש, ולסכן את החיים שלהם סיכון ממשי ואמיתי? מה גורם לאותם חיילים להיות גאים כל כך, מחוייכים, שמחים, וחזותם רחוקה שנות אור מחזות של אדם שנמצא בסכנת חיים? מה גורם לאומה לאזור כוח, להמשיך להילחם גם כשהיא חוטפת מכות קשות מנשוא? מה גורם לאלפי אנשים שאתמול התכתשו ורבו לעזוב הכל ולהיות מאוחדים כל כך? מה גורם למיליוני אנשים לחוש צער מפלח לב, על אנשים שלא הכירו מעולם? התשובה היא, הנשמה שלנו. לא הנשמה שלי ושלך. הנשמה האחת, זאת שמחברת אותנו זה לזה, שהיא בעצם לפנינו ואנחנו רק חלקים ממנה, כמו רסיסי אור משמש ענקית ומאירה. העבר העצום שאין כמותו בכל האנושות, הייעוד המשותף שהוא תמיד גדול פי מיליון יותר מכל ייעוד אישי. הביחד, הישראליות. מלחמה היא זמן של השמש הגדולה הזאת, של הנשמה שלנו, לא שלי ושלך ושלו. לכן הכאב על הנופלים הוא כל כך אחר. הוא צער חודר עד עומק הנשמה, אבל גם גאווה עצומה. הוא חילול השם, אבל גם קידוש השם אדיר שאין כמותו. עוד באותו נושא: נס הניצחון המלא והמוחלט הנופלים אינם "חיים שהסתיימו". הם כן, במובן האישי והפרטי, אבל הם בעיקר חיים לאומיים, חיים ישראליים שממשיכים בזכותם וימשיכו עוד וילכו ויתגברו. הם הנופלים היחידים שאבא ואמא יבכו עד אין סוף על לכתם בכל שנה בתאריך הנורא - אבל גם אומה שלמה תעצור את מהלכה, תדמום ליום שלם, תתייחד עמם ועם נפילתם - ורק מההתייחדות הזו תעבור אל חגיגות חייה וגאולתה. כי נשמתם של הנופלים בנשמתה של האומה, ונשמתה בנשמתם. זה לא אסון מירון ולא אסון הכרמל, זה לא תאונת דרכים מחרידה או מגיפה שמפילה המוני חללים. זו אומה שקמה לאחר שינה ארוכה ומגלה שהיא אריה, שהיא רוצה להשמיד את כל הרוע שמקיף אותה, שהיא ששה אלי קרב והיא מוכנה לשלם מחיר אדיר כדי לקיים את התפקיד שנשמתה דורשת ממנה לקיים. התפקיד שייעד לה אלוקיה. אז אנא, תכאבו, אבל עם גב זקוף. הזילו דמעה. אבל תהיו מלאי גאווה. הסתכלו על תמונות הלוחמים שנפלו ותזכרו את החיים שנגדעו, אבל תראו גם את הגאווה הגדולה בה היו מביטים עלינו אם היו יכולים, מביטים ואומרים: תמשיכו. בבקשה, אל תגידו אסון! הכותב הוא יו"ר 'תכלת - פעילות ציבורית ופרסום'
