הקריאות לסולידריות עולות לסדר היום. כך נשמע איזנקוט כשהצהיר כי אנו נקדם סולידריות וערבות הדדית כערכים מרכזיים. אכן, קריאתו מחוייבת המציאות. אך הכמיהה לשינוי חדש שבבסיסו קריאה לסולידריות חברתית אינה מספיקה. דרושה חלופת מדיניות רעיונית ברורה שתזכה ללגיטימציה ציבורית. ישראל חברה משוסעת. יהודי מול ערבי, יהודי דתי מול יהודי חילוני, ספרדים מול אשכנזים, ליברלים מול שמרנים. כדי לחבר את השסעים צריך לכוון למכנה המשותף. הוא צריך להיות מפורט וברור. ההתגייסות המהירה והרבה של החברה הישראלית במלחמת חרבות ברזל לחיזוק העורף אותתה כי קיים מכנה משותף. לא מספיק. בנוסף, ההתגייסות החברתית גם היציבה מראה מחווירה לחוסר היכולת של הממשל הן ברמת הממשלה והן ברמת משרדי הממשלה והשלטון המקומי להתארגן לאירוע שנקרא העורף. היערכות נאותה מחייבת שינוי מוסדי בשתי רמות זו הזהותית וזו המבנית. על החברה בישראל, באמצעות מוסדותיה לאמץ נרטיב חדש , היודע להכיל את השסעים שבה. הדיונים צריכים להתקיים במסגרת הסמכות המכוננת של הכנסת, תוך שיתוף הרשויות כולן, ושיתוף החברה בישראל על חלקיה, יהודים לגווניהם ומיעוטים. הדיונים יהיו ארוכים והתוצאות תהיינה חלקיות. אני מציע את הנרטיב הליברלי – קהילתני במסגרת מדינה יהודית דמוקרטית ורב תרבותית. מדינה המכבדת את חופש הפרט ויודעת להסכים על הגבלות יהודיות תרבותיות ברשות הרבים. מדינה שיודעת לחבק את המיעוט שבה - מדינה רב תרבותית. עוד באותו נושא: ישראל 2024 זקוקה לביאליק חדש כי את הסערה סביב התפילות היהודיות במרכז דיזנגוף אפשר היה בנקל לפתור. לו היה רצון כן ואמיתי. למשל, החלטה במועצת העיריה תוך שיתוף הקהילות השונות בעיר תל אביב יפו, על כי מרכז העיר תל אביב יפו הוא ניטראלי. ומי שרוצה לקדם פולחנים שאינם "פוגעים אנושות" (כהגדרת בית המשפט העליון בבג"ץ בעניין חוק יסוד הלאום) בזכויות אדם, יעשו כן בחלקים של העיר שיקבעו בהסכמה. ליברליזם קהילתני אינו מפריד בין הקהילה הערבית המקיימת פולחן בהפרדה בין נשים וגברים ובין פולחן דתי יהודי. ובלבד שהדבר ייקבע באופן וולנטרי כפי שקבע הבג"ץ בפרשת קווי מהדרין, ויתאפשר קיום פולחנים לקהילות שדוגלות באי הפרדה. כי זו המשמעות של מדינה שמכילה קהילות. אין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיות שתחבק זאת בלבושה הליברלי הקהילתני ואין בכך כדי לפגוע במרכזיותה של היהדות האורתודוכסית שניתן לאתר הסדר המאפשר מחד שימור מרכזיותה בד בבד עם הבנה כי יובטח חופש ברשות הפרט. מדינות עשו זאת. אין סיבה שישראל לא תצליח לעשות גם כן. חשיבה זו אינה פוסחת על בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. על בג"ץ לקדם פיתוח משפטי תורתי שבבסיסו אימוץ של נרטיב דמוקרטי ליברלי-קהילתני ורב תרבותי, המכיל את השסעים בחברה. ולא רק בכיוון חיזוק קהילות ליברליות דמוקרטיות אלא גם חיבוק קהילות שלא בהכרח מתכתבות בנורמות שלהן עם הליברליזם האוניברסלי, ובלבד שאינן "פוגעות באופן אנוש" בזכויות אדם ובחופש הפרט. נכון, זוהי משימה מאתגרת. אבל בהעדר דיון והצעת חלופה חדשה המילה סולדיריות, תהפוך למילה מאוסה וחבל. הכותב הוא פרופ' מן המניין ועו"ד המתמחה בממשל ומשפט ציבורי, האקדמית תל אביב יפו, מכהן כיו"ר מועצת החילוט במשרד המשפטים וכחבר המל"ג.
