אחרי שעה מורטת עצבים, כששומרי השבת כבר התחילו לחפש שכן חילוני שיעדכן אותם בפסיקה הסופית, הכריזה כבוד נשיאת בית הדין הפלילי בהאג את ההחלטה הסופית - שורה של צווי ביניים, שאינם כוללים צו להפסקת הלחימה ולהשבת העזתים לבתיהם. את תרועות השמחה של הישראלים היה קשה לפספס. הרשתות מלאו תחושת הקלה. הנה, אפילו האנטישמים בהאג מכירים בזכות שלנו להילחם. אינני משפטן בינלאומי, אבל מנקודת מבט תקשורתית - קיבלנו את ההחלטה הכי גרועה שיכולנו לקבל. ומכיוון שהמשמעות של החלטת בית המשפט היא תקשורתית לא פחות משהיא שיפוטית, חוששני שאין מקום לפתוח את השמפניות. נסביר משהו: זכותנו להילחם איננה נתונה בספק. עצם העובדה שחששנו מהוראה להפסקת הלחימה ממחישה עד כמה התרגלנו לזה שהעולם אנטישמי ואין ממנו שום ציפיה. אין שום מוסד בינלאומי שמתיימר להורות למדינה להפסיק מלחמה על סמך פתפותי ביצים וציטוטים גבוליים, בפרט כשמדובר במלחמה מוצדקת. בית הדין בהאג - מוסד פוליטי מובהק - ידע שאם יורה לישראל להפסיק את הלחימה, יקרו שני דברים: האחד, ישראל תמשיך את הלחימה. השני, רוב המעצמות המערביות (ארה"ב, בריטניה, גרמניה ועוד) יתמכו בזכותה להמשיך את הלוחמה. במקרה כזה, לא רק שלצו לא הייתה משמעות, אלא שמעמדו של בית הדין היה זה שנפגע ולא מעמדה של ישראל. עוד באותו נושא: בין זלנסקי לנתניהו: לנו זה לא יקרה הגרמנים למדו להבחין בין טוב לרע ושוב: הימין נפל בפח פסבדו-מוסרי המסע המוצלח ביותר של מנהיג ישראלי בארה"ב ההחלטות שקיבל בית הדין הן הגרועות ביותר שהוא יכול לקבל באופן כזה שהעולם עדיין יתמוך בהן. המסר שעולה מבית הדין לישראל הוא "לכו תוכיחו שאתם לא מבצעים רצח עם". באותה מידה יכלו השופטים לצוות על ישראל להוכיח שאיננו שוחטים ילדים נוצרים לצורך אפיית מצות בדמם. נכון, מנקודת מבט פרקטית העיקר היה לעבור את המכשול הזה, ולפחות בינתיים עברנו אותו. אבל מנקודת מבט רחבה יותר, למפרע, אולי כדאי היה להתעלם לחלוטין מהתביעה מלכתחילה. ובשוליים, אי אפשר להתעלם מהתחושה שנוכחותו של השופט ברק לא תרמה במיוחד להחלטה ולא הצליחה להשפיע. מתברר שבעולם לא כל כך מעריצים את הנשיא האקטיביסטי בדימוס של מגדל השן הישראלי, ומתברר גם שאפילו באוגנדה יש לנו תמיכה אמינה ויציבה יותר מאשר בחוגי המשפטיזציה של ישראל. עצוב.
