ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן, אמר בשבוע שעבר בכנס השנתי הבינלאומי ה-17 של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב (INSS) כי "סינוואר עדיין חי כי מדינת ישראל החליטה שהיא לא רוצה לצאת להרפתקה ברצועת עזה.
למדינת ישראל היו מספר הזדמנויות לחסל את מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר, אך מדינת ישראל - ובראשה בנימין נתניהו - לא רצתה לצאת להרפתקה ברצועת עזה. מדינת ישראל החליטה שהיא קונה שקט גם במחיר מאוד גבוה של העתיד לבוא. הכסף הקטארי שירת את אותה מטרה. מדוע ישראל התמכרה לשקט, זו שאלה טובה..."
נדב ארגמן צודק: התמכרנו לשקט. כולנו. אני מודה שגם אני התמכרתי לשקט. באין ספור טורים כאן, במדור הזה, ציינתי בסיפוק שגבול לבנון שקט מזה 18 שנה, מאז מלחמת לבנון השניה, כתוצאה מאותה מלחמה. אהבתי גם את פירסומי ממשלת בנט, שבתקופתו הצליח לצמצם את כמות האלימות העזתית על הגדר, כולל בלוני התבערה. זו היתה התמכרות לשקט.
אבל ראשוני וראשי המתמכרים לשקט היו ראשי השב"כ, כמו נדב ארגמן, עמי איילון, כרמי גילון, יעקב פרי, יובל דיסקין, ויורם כהן. לא רק מתמכרים – אלא גם מְמַכְּרים. זו החבורה שבמשך שנים סיממו את אזרחי ישראל בסמי הזיה של 'תהליך שלום'. הם אלו שצרחו מראש כל במה 'הפרדה', ו'מדינה פלשתינית' ועוד כהנה וכהנה דברי הבל. כשארגמן אומר ש"הבעיה מתחילה בחוסר הבנה של מהו חמאס כארגון טרור. ארגון שיעדו להשתלט על הרשות הפלשתינית ובסופו של יום להכריע את מדינת ישראל" – הוא מתעלם מאותה בעיה בדיוק, של חוסר הבנה מהי הרשות הפלשתינית: אירגון שיעדו בסופו של יום להכריע את מדינת ישראל. מי שבאמת מאמין ש"הרשות הפלשתינית איננה גוף שמעודד טרור ובוודאי לא ארגון טרור. הרשות רואה את עצמה חיה לצידנו" – דברים שאמר ארגמן באותו כנס, שוב חי בקונספציה מסוכנת, ואסור להקשיב לו, אפילו אם הוא היה בעבר ראש השב"כ.
ספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית, התקשורת שלה, הצהרות פומביות של ראשי הרשות הפלשתינית וכמובן מיליוני הדולרים שהרשות הפלשתינית משלמת למשפחות מחבלים רוצחים – כל אלו מפריכים באופן מוחלט את טענת ארגמן ש"הרשות הפלשתינית רואה את עצמה חיה לצידנו", וש"הרשות הפלשתינית איננה גוף שמעודד טרור ובוודאי לא ארגון טרור".
מתוך אותה התמכרות לשקט, נדב ארגמן, כראש השב"כ, היה זה שדרש להסיר את גלאי המתכות, המגנומטרים, בכניסות להר הבית, אחרי הפיגוע שאירע שם ביום שישי, 14 ביולי 2017. לאחר הפיגוע, באופן תקדימי, המשטרה סגרה את מתחם הר הבית אף למוסלמים (בימי שישי הכניסה ליהודים אסורה ממילא), ומנעה את תפילות יום השישי בו. יומיים לאחר הפיגוע, המשטרה פתחה את המתחם למתפללים עם הצבת גלאי מתכות בכל כניסותיו.
בתגובה החלו פלשתינים ממזרח ירושלים במהומות אלימוֹת והתפרעויות ופתחו בעימותים נגד כוחות המשטרה. ביום שישי שלאחר מכן עברו התפילות בשקט, אך לאחריהן התפתחו התפרעויות במזרח ירושלים, שכללו זריקות אבנים וירי זיקוקים לעבר השוטרים, ובמהלכן נהרגו שלושה פלשתינים שהשתתפו במהומות ומאות נפצעו. ארגמן, מתוך 'התמכרות לשקט', תמך בהסרת גלאי המתכות וקיום דרישות הפלשתינים. אם ישנה ביקורת על נתניהו בנושא הזה – היא שארגמן שיכנע את נתניהו להסיר משערי הר הבית את גלאי המתכות, עד היום, מתוך אותה 'התמכרות לשקט'.
נגע ההתמכרות לשקט, לצערנו, פשה בכל רבדי מערכת הביטחון. כשהמינהל האזרחי נותן לרשות הפלשתינית להשתולל בבניה בלתי חוקית בשטחי C, ולא הורס להם את אלפי המבנים הבלתי חוקיים בכל רחבי יו"ש, זה נובע מאותה 'התמכרות לשקט', גם כשהתוצאה היא שאנחנו מאבדים את יהודה ושומרון בפועל.
נראה לי שהשב"כ, בניגוד לרוב אזרחי ישראל, מתקשה להיגמל מההתמכרות לשקט.
מסקנה: אל תתמכרו לשקט! תוציאו מהלקסיקון את הביטוי הנאלח והבזוי 'תהליך שלום'. במקום שקט אנחנו צריכים לשנות במקצת את המילים של 'שיר לשלום': "אל תשירו שיר לשלום, לכן רק שירו שיר לקרבות – בצעקה גדולה!".
(הטור המלא מופיע השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח')