בתוך כל הכאב והיגון, בנושא הזיכרון זה עובד אצלי הפוך להיגיון, בכל שנה שחולפת ובכל יום שעובר - אני זוכר יותר!
זוכר את אלו שיצאו תחתי לקרב ולא חזרו ולהם אין מי ידמה או ישווה, זוכר שזה לא יעבור לעולם, שהכאב לא ירפה והזמן לא ירפא.
זוכר היטב את צריבתו של הכישלון הנורא, זוכר את עוז רוחכם, את אומץ ליבכם, את ההקרבה והגבורה.
זוכר את השיר ששרנו בהלוויה או באזכרה ראשונה, זוכר אותם מאז בכל פעם שהוא מושמע, השיר מעלה בי זיכרון בלתי נמנע.
זוכר לומר תודה על הזכות הכבירה להילחם ביניכם כמגינים ובראש התוקפים, זוכר את החובה להיות ראוי לכם בכל יום מחדש בי נשבעתי אמונים.
זוכר את שברון הלב על אלו שאיבדנו ועל הבית שבוער, זוכר את הכאב הנוראי שהוא חד ומפלח השנה עוד יותר.
זוכר את צדקת הדרך, שזה אנחנו או הם ומה שהיה לא יהיה יותר, זוכר שיותר מכל דבר אחר - אני חסר!
אחי ורעי, לוחמי ומפקדי האוגדה, נזכור ולא נשכח, עד הניצחון לא ניסוב לאחור, מאוחדים. לא נישבר, לעולם לא נשכח ולא נוותר.
