1. בשבועות האחרונים עסקנו כאן בתפיסה התורה וההלכה, הרואות במצוות הצלת ישראל מידי צר את פיסגת מצוות היהדות.
ביררנו גם שהמשתמט מהשתתפות במצוות הצלת ישראל, עובר על שורה של מצוות נוספות, ואחת מהן היא 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה''. הזכרנו את הטפתו הנוקבת של משה רבינו לשבטים שהתחמקו מלצאת למלחמה: 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?'; ואת קללתה של דבורה הנביאה כלפי המשתמטים: 'אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים'; ועל עמדת חז"ל והפוסקים בסוגיית מלחמת מצווה שאין שום היתר להשתמט ממנו, אפילו חתן בחדרו וכלה בחופתה.
אך מעבר לעצם העבירות שבהשתמטות, יש בה משום חילול השם גדול ונורא, שאין עליו כפרה (יומא פ"ו ע"א): "מי שיש חילול השם בידו - אין לו כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' (ישעיהו כ"ב י"ד)".
2. ולא זו אף זו: הסיסמה החלולה תורה מגנא ומצלא, שבה מנופפים המשתמטים, סורסה בידיהם לבלי הכר. שכן הגמרא, שמתוכה מצוטטת אימרה זו, אינה מדברת על הצלת עם ישראל בזכות התורה בלבד, אלא מבטיחה הצלה ברמה האישית - מעבירות, לא ממוות, של הלומד שעיסוקו בתורה. וכבר הבהיר הגאון רבי דוד לייבל, מרבני בני ברק דהאידנא, המצדד בהכשרת הנושרים לשירות בחטיבה חרדית בצה"ל ולרכישת מקצוע מפרנס לאברכים לבל תיפול פרנסתם על הציבור, כי "הנאמר בגמרא שתורה מגנא ומצלא, אינו עניין ציבורי, אלא שזכות העיסוק בתורה מגינה מעבירות, על לומדיה ועושיה".
ובינינו לבין עצמנו: גם החרדים עצמם שעשו סיסמה זו קרדום להשתמטות, אינם מאמינים בה. והראיה: בשיאה של מלחמה, כשעם ישראל עומד על נפשו ועל עצם קיומו, הם סוגרים גמרות ויוצאים לחופשות מפנקות של בין הזמנים. איך בדיוק הם מגינים אז? בשיכשוך במי הכינרת? בפינוקים במגרשי השעשועים? בטיולים ברחבי הארץ?
וכשמי מהם חש מתישהו ברע, אין הוא מעמיק תלמודו העמק היטב, בבחינת תורה מגנא ומצלא ממחלות ומיחושים, אלא הולך להיבדק אצל הרופא. היי, האלו? – מה לך, 'בן תיירה', ולרופא? אם מגנא ומצלא – למה לבזבז זמן וכסף על רופאים? הרי יש לך ביטוח חינם לכל צרה שלא תבוא ושמו 'מגנא ומצלא'
והגע בעצמך: אם אדם חרדי פרטי אינו סומך על מגנא ומצלא ומטיל יהבו על הרופא, איך יכול אותו חרדי ממש, להטיל את עצם הקיום היהודי ההיסטורי, על פוליסת הביטוח 'מגנא ומצלא' שלא הוכיחה עצמה מעולם?...
3. אז אם הם עצמם לא מאמינים בתפיסת מגנא ומצלא, ויודעים מהי דעת תורה האמיתית, לא המזוייפת והשקרית, בעניין הצלת ישראל לעת מלחמת מצווה, מדוע באמת הם מתעקשים שלא להתגייס?
הרבה תירוצים נבובים, וציטוטים חלקיים מושמעים בפי החרדים. הרבה סיסמאות חלולות הנשענות על מקורות פסבדו הלכתיים שהוצאו מהקשרם ושעוּוְתו לבלי הכר. אז על מה באמת עומדת הסרבנות הזו?
נראה שמאחוריה עומדים חמישה נימוקים 'סודיים', שאותם חושפת קבוצת רבנים, סרוגים וחרדים, שישבו עם אנשי אקדמיה על המדוכה, ופירקו אותה לגורמים.
4. הנימוק ראשון הוא פסיכולוגי נפשי, וניתן להגדירו במילה אחת - הפחד. כן, רבותי, הם מפחדים. הם באמת מפחדים מן המלחמה. ומאימת המוות האורב בשעת הסכנה. ככלות הכל, לא כולם חוזרים מעורכי המלחמה. ואפשר גם להיפצע, רח"ל. גם הפחד מפני החיים בתנאי שדה (גם אם העטיפה כולה חרדית: מזון בד"צי מהודר, ליווי רבני, ללא נשים באופק וכו'), משתק אותם. הרבה יותר נוח להמשיך בתנאי חממה, כמו אתרוג מרופד בצמר גפן.
הנימוק השני עניינו כיבוד הורים כפשוטו. אף צדיק בני ברקי שסרבנותו אומנותו אינו מעוניין לגרום לאימו להתקשות להירדם בלילה מרוב דאגה, ולחרוד עד פריחת הנשמה בהישמע דפיקה כלשהי על הדלת. הרבה יותר נוח לישון בבית/בישיבה ולדעת שגם ההורים ישנים בשלווה. גם זה עניין של כיבוד הורים (וע"ע הגוי האשקלוני דמא בן נתינה).
הנימוק השלישי הוא חברתי. החשש מפני חילון, שהוא באמת גדול ועצום. החשש הוא שהילד שצמח בחממת תורתו אומנותו יאבד בלמיו ברגע שייצא אל העולם האמיתי. על חשש זה, שהוא למרבה הצער אמיתי, מנסה הגר"ד לייבל להתגבר ממש בימים אלה, במגעיו עם צה"ל בעניין הקמת חטיבה חרדית, שכל שורת הפיקוד בה, מהמח"ט ועד אחרון הרס"רים בה, יהיו חרדים למהדרין, ולוואי שפועל ידיו יירצה.
5. ההיבט הרביעי כמוס עם המנהיגים ואינו ניתן להיאמר בקול רם. עניינו בהתלבטות אם מבחינת ההלכה מותר בכלל ליהודי שומר תורה ומצוות, למסור את נפשו להצלת יהודים חילונים, מחללי שבת וזוללי נבילות וטריפות, שהינם בגדר כופרים גמורים. אמנם, החזון איש זצ"ל, גדול פוסקי הדור הקודם, כבר פסק שכל החילוניים אינם אלא בבחינת 'תינוקות שנשבו' – ומכאן שאינם נחשבים כופרים, אבל ככלות הכל הם חילוניים - והקושיה בעינה עומדת.
החמישי הוא ההיבט האידיאולוגי. בזמננו נקרא העניין הזה 'השקופע' (השקפה), אך עד היום מעדיפים זקני החרדים את המונח 'האידיאה'. האידיאה החרדית רואה עצמה מנותקת ממערכות המדינה והחברה, והביטוי המוחץ לכך הוא הימנעות טוטלית מגיוס לאחד מזרועות הביטחון של המדינה הציונית. אין גיוס, בכל מקרה ובכל תנאי. הכל טרייף (טרף).
אבל למה בעצם לא להתגייס, אם מדובר ככלות הכל במצווה גדולה ובצורך גדול? היטיב להסביר סוד כמוס זה יהודה מוזס, בנו של הח"כ לשעבר הרב מנחם מוזס מיהדות התורה, במאמר שפירסם השבוע ב'הארץ' תחת הכותרת: 'החרדים לא סולחים לחילונים על הקמת המדינה'.
מוזס החרל"ש (חרדי לשעבר): "ההנהגה החרדית לא סולחת לחילונים על זכותם בשיבת ציון המודרנית והקמת המדינה היהודית. הטינה הזו מלווה את החרדים עד היום ומהווה מחסום פסיכולוגי בדרך להתגייסות חרדים לצה"ל. קשה לחרדים לעכל את הרעיון שהקמת המדינה לא היתה מתאפשרת ללא היהודים החילונים... החרדים התפללו להקמת בית שלישי – ואילו החילונים הם שהקימו אותו".
בקיצער, מדובר בתיסכול חרדי שרק הולך ומעמיק. החרדים, שמוצאים עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה, מתוסכלים מן העובדה שהתנהלותם התמוהה של מנהיגים חרדים בשנות הארבעים באירופה, שטענו ל'מסע שמד' של הציונים, הביאה על בני דמותם באירופה של שנות הארבעים במאה שעברה, כיליון נחרץ באושוויץ; והם גם מתוסכלים מכך שהמדינה הציונית, שהיא אמנם יהודית אך אינה דתית (וזה כשלעצמו בעיניהם אוקסימרון, חטא ופשע, שאין להם כפרה מבחינתם), נוחלת הצלחה ושגשוג בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה. דווקא הזהות החילונית צומחת ופורחת, ומותירה את החרדים מאחור, בהיעדר השכלה בסיסית מתאימה. התיסכול הזה, הדיסוננס התמוה עד מאוד בעיניהם, משגע אותם.
6. יש להם איפוא לחרדים סיבות טובות להתחמק מכל חובה אזרחית ואפילו קיומית, אולם כולן אינן עומדות בפני דין תורה ומול החובה והמצווה הכתובים ומופרשים בתורה ובנביאים ובדברי חז"ל והפוסקים, שחובה קדושה מוטלת על כל יהודי, גם אם הוא חרדי, להתגייס לעזרת ישראל מיד צר.