על מה אבדה הארץ?

בעוד יומיים תהדהד באזנינו שוב השאלה הנוקבת מתוך ההפטרה לתשעה באב: "על מה אבדה הארץ", שאלה שתהיה לה השנה משמעות קונקרטית וקיומית.

אין כוונתי להתייחס לשאלה זו בחיפוש עקר אחר הסיבות לכשל הצבאי, או לעיסוק חסר-התוחלת בביצועים הלקויים של גופי-המודיעין, אלא לשאלת העומק: מה היא הבעיה השורשית שהובילה אותנו לאירועי שמחת-תורה? מהי הקונספציה שעיוורה את עינינו? איפה הסדק ביסודות החברה הישראלית שהביא בסוף לקריסתה של קומה שלמה בבניין תחיית האומה?

חז"ל כבר לימדונו: "מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". את השנאה הזו ראינו בעינינו לאורך השנה שעברה, ואין כל חידוש בכריכתה של שנאה זו עם החורבן שבא בעקבותיה בשמחת תורה. אולם מהו המקור להתגברותה של השנאה הזו? לאורך החודשים האחרונים היכו רבים על-חטא על חזם של אחרים, לאמור "הם" - האחרים - הם האחראים להתפרצות האיבה. זו כמובן תנועה נפשית חסרת-ערך, שכן יסוד התיקון והתשובה הוא לקבל אחריות על חלקך-שלך.

אז אם כן, על מה אבדה הארץ? שפיל לסיפיה דקרא, מה כתיב: "על עוזבם את תורתי". ואם נהיה ספציפיים יותר: על עוזבם את תורת-התחיה. לתנועת התחיה הלאומית הייתה תורה - תורת הרב קוק. תורה זו מתאפיינת במאמץ הירואי לדון את האומה הישראלית לכף זכות.

באומץ רוחני ובמבט חדשני התבונן הרב במגמות הרעיוניות העולמיות של תקופתו כפי שהן באות לידי ביטוי בחברה הישראלית דאז, ומשבץ אותן כאבני חן בכתר התורה שלו. עתים הוא מלטש, עתים לוקח רק שבריר ומותיר בחוץ גופם של דברים, אבל הכל נעשה מתוך עין טובה, מתוך אמונה גדולה, ולעולם לא מתוך התעלמות או ביטול.

בניגוד למרבית רבני דורנו, הרב קוק לא עסק בכתיבת תירוצים מדוע לא להקשיב לדעות אחרות, או מדוע יש להימנע משיח וממפגש. להיפך, הוא התכתב ללא הרף עם אנשי ההגות והספרות של דורו, כתב בעיתוני התקופה תוך מאמץ מודע להשתמש בשפה כללית ולא בשפה תורנית-פנימית, ודלתו הייתה פתוחה בפני כל בעל דעה ללא סייגים וללא תנאים מוקדמים.

הוא מעולם לא ייחס כוונות-רשעה סמויות לחולקים עליו, ולא זיהה אף רעיון כסכנה רוחנית המאיימת עליו, על תלמידיו ועל תורתו. הנה, כבר בפסקה הראשונה בפנקס המכונה "קובץ א" (מתוך "שמונה קבצים") כותב הרב קוק: חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה. בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים.. אליו. במילים פשוטות, הרב מתאר איך הוא מקושר - ואיך ראוי לכל אחד להיות מקושר - עם כל שאיפה שמופיעה בעם היהודי. ואם ההדגשה של "בכל מקום" איננה מספקת, הוא מציין וחוזר גם בהמשך הפסקה שמדובר ב- "מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו".

הדברים הללו גלויים וידועים ללומדי דבריו של הרב קוק, והנושאים את נס-תורתו. מדוע איפוא קשה כל כך למצוא תלמיד מתלמידיו הנוקט בדרך זו, ורואה את המציאות כיום בעין טובה? כיצד קורה שאנו שומעים לאור תורת הרב קוק דווקא דברי ביקורת וחשש מתנועות כדוגמת כגון "הרבעון הרביעי" (כפי שיצאו נגדה הרב שרקי והרב חגי לונדין לא מכבר), והלא זו אחת התנועות המרכזיות כיום שמנסה להקים לתחיה במקום אחד את "כלל הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה"?

לרוב מתורצת קושיא זו באמצעות "אוקימתא": מה שאמר הרב קוק שיש להתקשר לכלל השאיפות והרצונות של האומה - זה היה נכון רק בתקופתו, כאשר אל מול תורת ישראל-סבא עמדו תנועת הלאומיות ורוח המודרנה. אולם כיום, כאשר צפו ועלו מגמות רעיוניות חדשות, המגולמות לרוב בשם הקוד "פוסט-מודרניזם" - כאן מדובר בסכנה חדשה ונוראה, סכנה שתורת ישראל-סבא אינה יכולה להתמודד איתה. אשר על כן, אין מנוס אלא לנטוש את דרך העין הטובה והאמונה הגדולה בכללות האומה, ולעבור להתבצרות ולמגננה. לכן אין להקשיב לשאיפות הללו, ואין לשוחח איתן.

האוקימתא הזו היא חובקת-כל בעולם התורה הציוני, וכפועל יוצא ממנה אנו שומעים כבר כמה עשרות שנים הוקעה מתמדת של רעיון השיח וההקשבה, וטרפוד בפועל של כל הזדמנות לעשות זאת. תורת הציונות-הדתית אימצה תודעה של אנשים חרדים החוששים מכל מגמה רעיונית שנוכחת בחברה הישראלית, תודעה שבקצה שלה מסמן הרב שרקי את "הרבעון הרביעי" כארגון הנגוע בפוסט מודרניזם - ודי בכך כדי להפוך אותו ללא ראוי לשותפות בעיניו.

מדוע "התירוץ" הזה הוא חלש? מפני שהחרדה של הרב שרקי כיום איננה שונה מן החרדה של החרדים בדורו של הרב קוק. אדרבה, "הסכנה" בעבר הייתה גדולה ומאיימת יותר, שכן טרם זרח אורו של הרב קוק, עמדו המודרנה, הלאומיות - ושאר הרעיונות של ראשית המאה ה-20 - לכלות את עולם התורה המסורתי.

כפי שנכתב בהקדמת המו"ל למהדורה הראשונה של "משנה ברורה", עולם התורה נתפס - ובצדק! - כנתון בסכנה נוראה בגלל "הציוניסטים והקומוניסטים". מיליוני יהודים התבוללו או התפקרו בגלל הלאומיות הציונית, המודרנה האמריקאית או הקומוניזם הסובייטי. ואלמלא אדם אחד ששחה נגד הזרם והקדיש את חייו כדי לשנות זאת, הרי אנו ובנינו ובני בנינו עדיין משועבדים היינו לחשיבה החרדית.

הרב קוק בעינו הטובה עמל במשך שנים כדי לסנגר על רוח התקופה, כדי לברוא תורה וליצור תפישה שיש בה מקום לציונות החילונית ולפילוסופיה המערבית, כדי שכיום יוכלו ממשיכי דרכו להסתכל באהדה על הלאומיות והמודרנה. מבחינה רוחנית אפשר אפילו להרחיק לכת ולטעון כי תורה זו היא-היא שאיפשרה בפועל את הקמת מדינת ישראל, את ראשית צמיחת גאולתינו, שכן זו נשאה בתוכה את שני ההפכים - הן את ערכי הכמיהה היהודית לציון והן את השאיפה לבית לאומי ברוח ערכי המודרנה המערבית.

אשר על כן, אפשר לחזור ולהבין מה חלקו של בית-המדרש הציוני-דתי במצב סף-החורבן כיום: כיוון שפנינו "עורף ולא פנים" אל תורת התחיה, והותרנו את המרחב הציבורי בישראל עם תורה חרדית בלבד. ובפראפרזה על דבריו של קוהלת, החיפוש אחר הנהגה תורנית העוסקת באחדות האומה היה עד כה מאכזב: "אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, אדם אחד מאלף מצאתי - ורב בכל אלה לא מצאתי".

בשביל להירפא מהמצב שנקלענו אליו, אנו זקוקים למורים רוחניים שיאחזו מחדש בתורת העין-הטובה, שיעודדו ויטפחו כל ניצן של שיח ברוח של אהבת-חינם, ויקדישו לתנועות הרעיונות של דורנו את אותה מסירות נפש שנקט בה הרב קוק כדי לדון לכף זכות את תנועות "הכפירה" של דורו.

שלמה שדה הוא מנהל היחידה למורים שליחים בהסתדרות הציונית העולמית