ממש בתקופה הזו, לפני 19 שנה, צעדו עשרות אלפי חיילים לבושים שחורים כדי לגרש את מתיישבי גוש קטיף.
לגירוש קדם מאבק הרואי של חודשים ארוכים, בהובלת ועד מתיישבי הגוש, תחת הסלוגן באהבה ננצח. מן הראוי היה לתת את פרס ישראל לוועד מתיישבי גוש קטיף על סגנון המאבק, ולהציבו כמודל לאחריות, שפיות, ומופת אזרחי לניהול מחלוקות.
כי הרי מדובר בגזרה חסרת תקדים בהיקפה ובנזק שהיא גרמה ועדיין גורמת. מעולם בתולדות ישראל לא קמו היהודים על אחיהם באופן שכזה.
והיו למתיישבים את כל הסיבות שבעולם לפעול אחרת: הגירוש נעשה על ידי ראש ממשלה ששינה את דעתו מקצה לקצה, ראש ממשלה שנבחר למעשה, בקולות המתנגדים לגירוש תוך שהוא מבטיח הבטחות מפורשות לחיזוק ההתיישבות.
הגירוש נעשה כשהמגורשים בטוחים במאה אחוז שראש הממשלה שינה את דעתו בגלל שחיתות אישית. הגירוש נעשה תוך הריסת בתים ורכוש שנצברו על ידי המתיישבים במשך למעלה משלושים שנה. הגירוש נעשה תוך שבירת מטה לחמם ופרנסתם של אלפי אנשים שלא הצליחו להשתקם. הגירוש פירק קהילות שלמות, מאוחדות ומגובשות, ופיזר אותן ברחבי הארץ. הגירוש כלל פינוי משפחות שלמות לבתי מלון לתקופות ארוכות. הגירוש כלל הוצאת מתים מקברותיהם, ילדים, נשים, גברים, וזקנים.
ובכל זאת: מטה המאבק והתושבים שמרו על כללי הדמוקרטיה וניהלו מאבק חיובי מתוך אחריות עילאית. מטה המאבק והתושבים לא קראו לסירוב פקודה המוני ולא להפסקת התנדבות בצה"ל.
מטה המאבק והתושבים סרבו להתעמת עם המשטרה וצה"ל והפסיקו את המאבק בכפר מימון כאשר היה חשש לעימות כזה. מטה המאבק והתושבים לא הסיתו וקיללו את ראשי המדינה, לא עשו מצור על משפחותיהם, ולא עשו מייצגי תלייה לראש הממשלה. מטה המאבק והתושבים לא קראו לאנשיהם לרדת מהארץ, ולא קראו להוצאת כספם וחסכונותיהם לבנקים בחו"ל.
התושבים המופלאים של גוש קטיף, גם אחרי הגירוש, המשיכו להיות אזרחים נאמנים, הקימו ישובים לתפארת, המשיכו לשלם מיסים, ובעיקר המשיכו לשרת בצבא בתפקידי מפתח.
הם שלחו ועדיין שולחים את ילדיהם ליחידות הקרביות ביותר, וגם היום, במלחמת חרבות ברזל, ילדיהם ונכדיהם לוחמים בקו החזית הראשון ואוכלים בעצמם את פירות הבאושים שהגירוש הביא על מדינת ישראל.
יש כאלה שיראו בצורת המאבק הזו כישלון, שהרי גוש קטיף פונה מיושביו. יש כאלה שינידו בראשם ויאמרו שלחרדים ולחילוניים לא היו מעזים לעשות כך. יש כאלה שבטוחים שאם היו מופרים כללי הדמוקרטיה והמאבק היה כוחני ואלים, גוש קטיף היה נשאר עד היום. ייתכן.
אבל ניצחון כזה היה מחליש וקורע את החברה הישראלית, הופך אותה לפגיעה ומזמין את אויבנו להסתער ולהרוג בנו. לא מאמינים? כנראה לא הייתם פה בשנה וחצי האחרונות.
באהבה ננצח. רק באהבה. ואם נפסיד בטווח הקצר - נחייה בטווח הארוך.