1. הנחיית היועצת המשפטית בהרב-מיארה להפסיק את הסיבסוד למימון מעונות היום לילדיהם של חרדים סרבני גיוס, הטילה למערבולת רגשות את הציבור החרדי, ועוררה טענות סרק בדבר רדיפתו ואפלייתו.
אפילו הציבור החרדי מבין, בינו לבין עצמו, שאין פה לא רדיפה ולא אפליה, אלא רק שלילת הזכאות לפרס כספי נכבד מטעם המדינה, בשיעור של כ-2,000 שקל לחודש לכל ילד חרדי בגיל המעונות, שאביו אינו נענה לא לחוקי המדינה וגם לא לחוקי ההלכה, המחייבים התגייסותו להצלת ישראל מיד צר. שום תירוצים מסוג שה"י פה"י אינם מוזכרים בהלכה.
הציבור החרדי נתון בצבת מוסרית. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. זוהי תיאוריה שבאה לעולם בהגותו של החוקר לאון פסטינגר ב-1957, והיא מבקשת להסביר את הלך נפשו של אדם המתמודד מול קונפליקט, המתהווה מחמת פער בין שתי תפיסות עולם מנוגדות: מצד אחד הוא יודע שעליו להטות כתף להצלת עמו מידי הצר הצורר, הן מבחינת הבנתו האישית והן מבחינת התורה וההלכה; ומצד שני אוסרים עליו רבניו ומורי ההוראה שלו את הגיוס עד כדי "נמות ולא נתגייס". מה יעשה הילד ולא יחטא? ייכנס למילכוד של דיסוננס קוגניטיבי.
2. כנפי הדיסוננס הקוגניטיבי בקרב הציבור החרדי, רחבות מאוד. לא עניין פשוט. מצד אחד, רובו של הציבור החרדי מתחבר למדינת היהודים, כפי שעולה שוב ושוב בסקרי עומק. הזדהות זו מתבטאת בין היתר בעובדה, שהרוב המכריע של הציבור החרדי, ובראשו העסקונה החרדית, נכנסים למסגרת המובהקת של 'ימניים יותר מימניים', ועמדותיהם זהות לחלוטין לאלה של סמוטריץ' ובן גביר – ואולי ימינה מהם. מבחינתם 'לא תחיה כל נשמה' אינו בגדר המלצה אלא ציווי אלוקי.
בהזדהות המיין סטרים החרדי עם המדינה ניתן להבחין על כל צעד ושעל. למשל בתקשורת המודפסת והאלקטרונית וסתם ברחוב החרדי, שבהם מתפרצים גילויי שמחה עזים ביותר מול כל מהלך ישראלי מנצח, ובכל התחומים (בראש וראשונה הצבאי, אבל לא רק – גם בתחומים הכלכלי ואפילו בתחומי הספורט, כשמביאים מדליות בינלאומיות הביתה). הם לא יאמרו זאת בגלוי כי זה בגדר 'ס'איז פאסט נישט' (זה לא נאה), אבל יוקירו את ההישגים של עם ישראל. החיבור למדינה מתבטא גם בכך שהמיין סטרים החרדי מגלה כבוד (גם אם זהו כבוד מאופק) לדגל הלאומי (שאותו אינם מניפים ברשות היחיד שלהם, אבל זועמים מאוד על ה'קַנּוֹאים' החוגגים את שריפתו), וכך גם ביחסם המכובד כלפי ההמנון הלאומי ואפילו כלפי החגים הלאומיים (אם כי בסגנון מאופק).
דווקא היוצאים מן הכלל, אותו מיעוט פרחחי מן השוליים הקיצוניים, שבז לדגל הלאומי ולפעמים אף משתתף בחגיגות שריפתו, הוא המיעוט הזועם שמעיד על הכלל שהוא איננו כזה. רק מעטים מוכנים להניף כרזות נאצה שמצהירות: 'אנו וצאצאינו מוכנים להיתלות בגרדום ולא להתגייס לצבא השמד', או: 'שודדים, אל תגזלו מאיתנו את מיטב בנינו'. המיין סטרים החרדי איננו שם. כפי שוודאי וּודאי אין הוא נמנה עם אותם ריקים ופוחזים, אינשי דלא מעלי, שיוצאים למסע תנחומים מטורלל באיראן, כל אימת שהולך שם לעולמו עוד אחד מן הבזויים שבצוררי ישראל. הציבור החרדי לא רק שאינו שם; הוא סולד מהם, מתרחק מהמונם ובז לתעלוליהם עד כדי בחילה.
3. הוכחה ניצחת לדיסוננס הקוגניטיבי, שבהזדהות המיין סטרים החרדי, עם 'היישוב החדש' (מונח חליפי, אובייקטיבי, לבי העליות הציוניות), תוך כדי הסתייגות והתבדלות ממנו, טמונה בעובדה המדהימה, שבשנים שלאחר השואה הנוראה, העדיפו הרוב המכריע של האדמו"רים החרדים שניצלו מהתופת והגיעו ארצה, להשתכן דווקא בתל אביב ולפסוח על ירושלים. זאת מחמת חמישים גוונים של קנאות דתית שאיפיינו את עיר הקודש (אף שגם בה, אפילו בשכונת מאה שערים, היתה הקנאות הירושלמית בגדר מיעוט מצומצם – עד כדי כך שאפילו ישיבת הדגל של מאה שערים, 'עץ חיים', גילתה אהדה לציונות ועד 1954 הניפה בגאווה בשערה המרכזי את דגל ישראל!).
אותם אדמו"רים ורבנים, שמספר חצרותיהם בעיר העברית הציונית הראשונה הגיע לשיא של 42 חצרות, בשנים 1940-1965, (ראו: ד"ר מיכל גלטר, 'שטריימל בדיזנגוף', ע' 128), גילו זיקה ברורה ליישוב החדש ולחוקיו, כולל גיוס הדור הצעיר לצה"ל (כל אלה שמעבר ל-400 העילויים ששיחרר שר הביטחון ד. בן גוריון), ואין פוצה ומצפצף. דווקא הם חיפשו דרך אז, אומרת ד"ר גלטר, להשתלב בחיי היישוב החדש.
4. הדיסוננס הקוגניטיבי תופס את הציבור החרדי גם במישור ההלכתי. מצד אחד קיימת נזיפת התוכחה של משה רבינו במשתמטים: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?', ומצוות 'לא תעמוד על דם רעך' ושורה של פסקי הלכה חד משמעיים של גדולי הדור המאמצים תפיסת 'יוצא חתן מחדרו וכו'. ומצד שני הם 'יושבים פה', בהיכלותיהם המוגנים, ואינם תורמים שום תרומה ממשית להגנת העם באחת מן השעות היותר קשות.
אפילו גדולי הדור הקודם, הידועים כעמודי ההוראה שפסיקותיהם נחשבות בציבור החרדי כתורה מסיני שאין להרהר ולערער עליה, התאחדו בפסיקותיהם לגבי גודל מצוות היציאה למלחמת מצווה, וקבעו שהיא מחייבת את כולם, ואפילו את הכהנים בני שבט לוי, ברוח דברי הגמרא: "הכל יוצאין למלחמת מצווה – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
למשל, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, מגאוני ירושלים באמצע המאה הקודמת, מצוטט בחוברת 'חידושי הגרי"ז סולובייצ'ק מבריסק' (שחידושיו התורניים נרשמו בידי טובי תלמידיו, ומשאסר עליהם להדפיסם, הדפיסו אותם בחוברת סטנסיל, ושמה 'רשימות תלמידים', בביאור למסכת סוטה, דף מ"ג א'): "דבמלחמת מצוה הרי כולם היו יוצאים, כמבואר במתני' להלן מ"ד ע"ב דהכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה... ומש"כ הר"מ דשבט לוי 'לא עורכין מלחמה כשאר ישראל', אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים... אך בודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים... כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה".
וכך גם פסק הגאון החזון איש ב'ליקוטי החזון איש' (או"ח, מועד, הלכות עירובין, ליקוטין, סימן קי"ד/ו'): "דזה פשיטא, דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפ' בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים), היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם".
והגרי"ש אלישיב כתב (חשוקי חמד, בבא מציעא, ק"ח א'): "דכל מה שת"ח פטורים, היינו כשעדיין לא באה מכת הגניבות, שאז תורתם תגן שלא יפגעו, אבל כשהמכה החלה, והגנבים השתלטו על המקום ומכירים כל מבואותיו, אין סומכין על הנס וחייבים להשתתף".
5. אז נכון שאחינו החרדים נתונים בצבת דילמת הדיסוננס הקוגניטיבי הזו, של התנגשות ה'השקופע' הטהורה שעומדת מול פסקי ההלכה של גדולי הדור הקודם, הגרי"ז והחזו"א והגרי"ש אלישיב; אבל אין בכך כדי להסביר את התנהלות ברוח שב ואל תעשה שנוהגים בה המלש"בים בציבור החרדי, והם עוד מעיזים ברוב חוצפה להקים קול זעקה גדולה ומרה על החלטת המדינה ליטול מהם את מתנות החינם שהעניקה להם עד כה.
ודרך אגב, יש פתרון מאוד פשוט להחזרת המצב לקדמותו מבחינת הסיבסוד וההטבות למיניהן – להתייצב בהתאם לחוק בלשכת הגיוס הקרובה לביתם. אבל כל עוד הם מעדיפים לחיות בתוככי הדיסוננס הקוגניטיבי: מצד אחד לציית לתכתיבי ה'אידיאה החרדית' השוללת כל שיתוף פעולה על המדינ'ע, ובוודאי לא לצאת מהבית להגנתה, ומצד שני להתעלם מציוויי התורה וההלכה בנושא קיומי זה.
איך ניתן להסביר את זעקות השבר על שלילת הפרס הכספי שהעניקה המדינה למשתמטים שהתעלמו מחוקיה וצרכי הביטחון שלה? איך ניתן להסביר את ההתעלמות מציוויי התורה ופסקי ההלכה? ואיך קורה שמאות אלפי חרדים יַשְבוּ בבתי הכנסת לפני שבועיים והאזינו בשקט לנזיפת התוכחה של משה רבינו, כלפי הפוטרים עצמם מן המלחמה, מבלי שחשו עצמם מחללי שם שמים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!?"
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')