אתמול, ח"י במנחם אב, ציינו בבית העלמין העתיק בחברון 95 שנה לטבח תרפ"ט. 67 יהודים נרצחו אז בעיר האבות, באכזריות, בכל מיני מיתות משונות, ונקברו בקבר אחים ע"י ערבים, לאחר שהבריטים, שלא נקפו אצבע כדי למנוע את הטבח שהתרחש תחת שלטונם ובנוכחותם, גרשו מהעיר את השורדים ההמומים, ולא אפשרו לקהילה היהודית המוכה והשבורה אפילו לקבור את מתיה.
שונה היה יום הזכרון הזה השנה מכל השנים: בעודנו מספידים את מתינו ואת אסוננו מלפני עשורים, אי אפשר שלא להיזכר באירוע המזוויע המקביל – טבח שמיני עצרת מעכשיו, משנה זו ממש, ואי אפשר שלא לשאול: איך הגענו שוב, אחרי עשרות בשנים במהלכן בנינו מדינה, הקמנו צבא, ויצרנו לעצמנו את ההגנה שהבריטים לא סיפקו לנו אז, איך הגענו למצב בו שוב יהודים נטבחים בארצם, במדינתם, סמוך כל כך לבסיסי הצבא שנועד להגן עליהם, נזנחים לנפשם באין מושיע? איך ולמה זה קרה לנו שוב עכשיו? ואיך מתקנים? איך מוודאים שלא עוד?
"ברשות הקדושים שוכני המקום הנורא הזה" – פתחתי את דברי בטקס האזכרה במרומי תל חברון הקדומה, אל מול מצבות הנרצחים – "ברשות הקדושים שנטבחו, ושנשחטו, ושנאנסו, ושנשרפו חיים, ושנקרעו לגזרים, באכזריות איומה, בידי שכניהם וחבריהם ערביי חברון, בגלל שהיו יהודים, ובגלל שהיו תמימים", כן, כל כך תמימים, עד שגרשו מהעיר את אנשי "ההגנה" שהציעו לשמור עליהם מפני שכניהם הערבים. לא יאומן, אבל ערב הפרעות בתרפ"ט, זה מה שהטריד את ראשי הישוב היהודי בחברון: החשש שדוקא אנשי "ההגנה" החמושים ירגיזו את השכנים הערבים. הם העדיפו לשים מבטחם ביחסי השכנות הטובים ורבי-השנים שטיפחו עם הערבים, ולא באחיהם היהודים האוחזים בנשק. כל כך תמימים היו...
"ברשות הקדושים שעונו ונטבחו לפני 95 שנה, בעיר האבות שהפכה לעיר ההרגה, ושנטמנו כאן, בין רגבי הארץ הזו, הארץ הטובה מאד מאד, ממתינים לנו כמעט ארבעים שנה, שנשוב ונגאל את חברון, שנשוב ונשיב אליה חיים יהודיים, שנשיב אליה את כבודה הראוי לה". שום מנהלת תקומה לא קמה אז לעיר האבות, ושום עזרה וסיוע לא קיבלו המשפחות הבודדות ששרדו, ושביקשו לחזור וליישב את העיר האהובה, זו שעד-לא-מכבר היתה "אחת מארבע ערי הקודש".
הרב קוק זצ"ל אמנם קבע ש"גאולת דם קדושי תרפ"ט לא תבוא אלא ע"י בנין חברון כראוי לעיר העברית הראשונה", ז'בוטינסקי הבטיח ש"אנו נקים מחדש את כל אשר החריבו", וגם אוסישקין הבהיר: "לא נוכל לוותר על העיר ההיסטורית הזאת" ודרש: "חברון היתה ונהרסה, ועלינו לבנותה" – אבל אלה היו החריגים. התנועה הציונית של אותם ימים, לא הכירה בערכה של חברון, לא נקפה אצבע על מנת לקומם את ההריסות שהיו שייכות, בעיניהם, לציבור אחר, לישוב הישן, ולא פעלה להשיב עטרה ליושנה. כך, בשל חוסר-המעש הזה, השיגו הרוצחים את מטרתם המלאה: סילוקם של הבנים מעיר האבות, למען לא יזכר בה שם ישראל עוד.
"אחינו ואחיותינו, קדושינו המעונים" – אמרתי שם בבית העלמין: "חזרנו, אנחנו כאן! שבנו וקוממנו את ההריסות, שבנו והחזרנו אל הבתים בהם נשפך דמכם כמים, את אור נרות השבת, את ריח החלות, את קול התורה, את צחוק הילדים. אל בתי הכנסת ובתי המדרש שחוללו - השבנו את ספרי התורה, את הרינה ואת התפילה. אל הרחובות בהם שעטו המרצחים אחוזי-אמוק ואוחזי חרבות - השבנו מאות אלפי יהודים המתרפקים על קברי אבות. שבנו כי בחרנו להיות נאמנים לדרכו של אברהם אבינו, שהקים כאן, כאחוזת-עולם, את חלקת גדולי האומה של עמנו, לדרכו של כלב בן יפונה, ששאב מכאן את הנאמנות לארץ, כלב שאמר: "ככוחי אז ככוחי עתה", לדרכו של דוד המלך, שידע שכאן ראשית המלוכה, לדרכם של דורות רבים של יהודים, שלאורך כל ההיסטוריה, גם בתנאים הקשים ביותר, מסרו את נפשם כדי שעיר האבות תהיה גם עיר הבנים. לא קלה היתה השיבה לעיר החרבה מבלי-בניה, אבל במסירות ובנחישות אין קץ – שבנו!",
"היום, 95 שנה שנה מהטבח ההוא, אנחנו יודעים: אויבינו לא השתנו, שנאתם לא דעכה, אכזריותם הזוועתית לא כהתה, כמה כואבת התזכורת שקיבלנו לכך השנה!" וגם אנו, התמימים מאז, לא השתנינו, לא מספיק. לא למדנו את לקחי תרפ"ט, ועשרות שנים לאחר הטבח שבנו לתת אמוננו באויבינו, ולתלות את תקוותנו ב"שכנות טובה" אותה התאמצנו לטפח, חתמנו אתם על הסכמים מתוך כוונה תמימה "לפתוח דף חדש", מסרנו להם חבלי ארץ, אפשרנו להם לאחוז בנשק ולהתחמש עוד ועוד, ויתרנו להם, ושוב ויתרנו, ושוב ושוב, ויתרנו והפקרנו. שגינו בדמיונות-שווא ולא ראינו נכוחה את שנאתם היוקדת, לא צפינו, שוב לא צפינו, את אכזריותם הנוראה. שוב ושוב שילמנו את מחיר תמימותנו, מחיר דמים.
וגם עכשיו, גם אחרי הטבח הנורא מכל שידענו השנה, אחרי ששבנו להשיב מלחמה לאכזריים שבאויבינו, אחרי שפעלנו סוף-סוף לגדוע את היד שקמה עלינו לכלותנו, גם עכשיו נשמעים בתוכנו אותם קולות תמימים, תמימים מידי, שמוכנים – עוד בטרם יבשו עינינו מדמעות ואדמתנו מהדם שנשפך עליה כמים – שוב לתת, שוב לוותר, שוב להפקיר. וגם שוב לתלות יהבנו בגורמים זרים "אובייקטיביים" שיבטיחו את ביטחוננו, שוודאי לא יעמדו מנגד, כפי שעשתה, אז בתרפ"ט, המשטרה הבריטית. כאילו לא למדנו כלום...
"ואבדתם מהרה" – מזהיר משה רבנו את ישראל בפרשתנו, ורש"י נדרש לשאלה למה "מהרה"? ומבהיר: "איני נותן לכם ארכה. ואם תאמרו: והלא נתנה ארכה לדור המבול... דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד". כמה פשוט, כמה כואב, כמה מהדהד!
"אתם יש לכם ממי ללמוד" מהדהדים דבריו של רש"י מעל בית העלמין העתיק של חברון, בו טמונים בצד קרבנות הטבח ההוא, גם קרבנות רבים כל כך של הטרור הערבי בן-ימינו. "יש לכם ממי ללמוד!" על קבריהם של קדושי תרפ"ט, התחייבתי ללמוד: ללמוד ולא לשכוח את אשר עשו לנו אויבינו, בימים ההם וגם בזמן הזה, ללמוד וללמד ולוודא, שלעולם לא יוכלו לטבוח בנו שוב, ללמוד לעשות הכל כדי שלא ניפול שוב קרבן לתמימותנו, ללמוד איך לגייס את כל אותה הנחישות שנבנתה לאורך שנות האתגרים בחברון, כדי לוודא שנעמוד איתנים.
תהיינה נשמותיהם הטהורות של טבוחי תרפ"ט, וטבוחי תשפ"ד גם יחד, צרורות בצרור החיים.