הכי קל לצעוק עסקה. הכי קל לדרוש ניצחון. הכי קל לדעת מה נכון, בשיחות סלון ובפרלמנט השכונתי. הכי קל לגבש תוכניות הגנה ותקיפה לצה"ל.
הכי קל להיות מומחה לביטחון, לכלכלה, לשיקום, ולהחזרת חטופים. הכי קל להוכיח איפה היה הכישלון, ומי אחראי, ומי צריך ללכת. הכי קל לפתוח מיקרופון. לפרשן, לשדר בשצף קצף, להיות גיבור מקלדת ואולפנים, וכוכב רשת, ורייטינג, ולהיות צודק. תמיד. הכי קל לדבר בלי לשאת בהשלכות.
הכי קשה: לשקול. להיות זהיר. להיות תקיף. להקשיב לביקורות. להתעלם מביקורות. לקרוא מודיעין. להבין השלכות ולדעת, שלכל החלטה יש מחיר, וכאב וסבל וגעגוע. ולדעת, שעתיד העם והצבא, והחייל והאזרח הבודד, על כתפיך.
אז מותר לחשוב ומותר להציע, ומותר לבקר ומותר לחלוק, אבל בבקשה: קצת ענווה. קצת צניעות. קצת 'יתכן' ו'אולי'. קצת 'לדעתי' ו'נראה לי'. וקצת יותר: 'אני סומך על...', 'אני מאמין ל...', והכי חשוב והכי נדיר במקומותינו: 'לא יודע'!