1. תשמעו סיפור: יהודה איזנברג היה בחור צעיר שעמד לפני גיוס לצבא. כיהודי ירא שמים, הוא חשש מהדילמות ההלכתיות שיעלו במהלך שירותו, וחיפש רב שיוכל לפנות אליו בשאלות הקשורות לצבא.
הוא פנה לביתו של רב בני ברקי ידוע באותם ימים, ושאל אם יוכל לענות לשאלותיו. הרב הגיב בחריפות: "אם אתה הולך לצבא הכל מותר לך, צא מביתי".
למרות ההשפלה לא אמר איזנברג נואש ופנה לרב שלמה מן-ההר, רבה של שכונת בית וגן, במשך 40 שנה, ומחנך דגול לתורה ולתעודה. הפגישה הולידה את אחד מן החיבורים החלוציים בספרות ההלכתית-צבאית, הספר 'דיני צבא ומלחמה', שנערך בידי השניים. הנחת היסוד בו קובעת, שלא רק שאין סתירה בין צבא ליהדות, אלא שניהם קשורים קשר גורדי בל יינתק.
2. סיפור המפגש שאירע לפני יותר מ-30 שנה (הרב מן ההר הלך לעולמו בשנת תש"ס, 2000), ושחולל את הספרון שהיה ועודנו פופולרי בקרב לוחמים שומרי מצוות, מובא בפתח מאמרו המשובח ומאיר העיניים של אליעזר פויכטונגר, ממכון תורת המדינה, תחת הכותרת 'יחסי חרדים והלכות צבא', הרואה אור בגיליון האחרון של השבועון האינטרנטי החרדי 'צריך עיון'. מאז אותו מפגש נכתבו ספרים נוספים בנושא יהדות וצבא.
האחרון שבהם, שיצא ממש השבוע מתחת מכבש הדפוס, הוא הספר 'שבט נחלתו' של הרב בנימין טבדי, ראש ביהמ"ד ברעננה 'לשמה' להכשרת רבנים ורבה של קהילת 'יד בנימין השטיבל' ברעננה, מגידולי המרכז התורני ברוח הראי"ה קוק זצ"ל. עניינו של הספר אקטואלי מאין כמותו - בירורי הלכה בסוגיות העם והארץ, ובכללן השאלה הבוערת – השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל.
3. אך לפני שניגש לגופו של דיון בפרק האקטואלי 'השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל', ראוי להעיף מבט במבוא הספר: "פרעות תשפ"ד מגלות לפנינו שוב, שכלל מלחמותינו בא"י ובמדינת ישראל אינן מלחמות לאומיות גרידא, אלא מדובר במלחמה ארוכת שנים, שיסודה רוחני-דתי, בין האסלאם הקיצוני, האכזרי, בעל דת המוות, לבין עם ישראל, הצופה לישועת ה' והפועל לתיקון עולם...
"אי אפשר לנצח במלחמת הדת שבה אנו נמצאים, בלי הבנת השורשים הרוחניים של צדקת דרכנו... ההכרעה בה אינה רק בפירוק האויב מנשקו הגשמי והתבססות 'המקלט הבטוח' לעם היהודי הנרדף. הניצחון הוא בפירוק חזון האויב, ע"י העמדת חזון יהודי אלטרנטיבי ואקטיבי לתיקון עולם... חבל עזה הינו חלק מארצנו הקדושה והוא מצפה שנגאל אתו מתרבות ההרס והחורבן הקיצונית והמדממת שהשתלטה עליו, ונחייה אותו מחדש ברוח ה' אשר עלינו, בהתיישבות יהודית... זהו ניצחון האמיתי על חושך והרע – החלפתו באור וטוב. העולם שואף לטוב, מצפה להחליף את התרבויות השפלות והברבריות לתרבויות בריאות, מלאות אהבה, אור וחיים".
4. ומכאן לסוגיית השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל. "סוגיה זו", כותב המחבר, "הינה אחת הבוערות במדינת ישראל... ונוכחת במודעות הציבורית של העם היהודי בא"י". הרב טבדי פותח את הדיון בטענה המרכזית של המשתמטים, ש'רבנן לא צריכי נטירותא' (חכמים אינם צריכים שמירה ופטורים מהשתתפות בשמירה ו/או במימון הוצאות השמירה), דרך עיניו של הרדב"ז (רבי דוד אבן זמרה, 1479-1573), שעסק בסוגיה שצצה בזמנו: תלמידי חכמים בירושלים דרשו להנהיג שמירה, אך תבעו שרק בעלי הבתים יממנו אותה. מסתבר שכבר היו דברים לעולמים ואין חדש תחת השמש.
אבל בעלי הבתים 'אינם פראיירים'. הם הודיעו כי אם תלמידי החכמים לא ישתתפו בשמירה, לא תהיה שמירה כלל (וכך תסוכל דרישתם של תלמידי החכמים להטיל את עול השמירה רק על בעלי הבתים).
הסוגיה הובאה בפני הגאון הרדב"ז והוא דחה את דרישת חכמי ירושלים, וביניהם: "אם התלמידי חכמים מודים דבעו נטירותא (שיש צורך בשמירה) וצועקים לאמור תעמידו שומרים – הדבר ברור דחייבים לסייע (במימון), דהודאת בעל דין האומר דבעו נטירותא, כמאה עדים דמי".
הטעם השני מוגדר ע"י הרדב"ז כטעם שהשתיקה יפה לו, מפני שהוא "יעציב את החכמים": הבטחת ההגנה על חכמי התורה מכוח תורתם, דורשת דרגה גבוהה מאות של תלמוד תורה ויראת שמים, והרדב"ז מסופק אם ישנם בדורו כאלה...
על הרדב"ז נשען הפוסק בן זמננו רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל: "ביישובי הספר שרוצים שיישמרו מרוצחים, אין תלמידי חכמים יכולים לטעון שאחרים ישמרו והם לא, וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז שכך כתב".
גם החזון איש, גדול הפוסקים בארץ ישראל במאה הקודמת, אינו פוטר תלמידי חכמים משמירה: "הרי גם רבנן צריכים שלא לסמוך על הנס", ומביא שלושה מקורות בחז"ל ולפיהם גם חכמים ותלמידיהם צריכים לחוש לסכנה ואינם רשאים לסמוך על זכות התורה שתעמוד להם ותפטור אותם מדאגה לצרכי העולם הזה. "ממקורות אלה עולה", מסכם הרב טבדי, "שמוטל על כל אדם לטרוח לפרנסתו ולהיזהר מסכנות הנוגעות לגוף ולנפש".
5. לאחר הבאת דברי פוסקים נוספים מן האחרונים, מביא המחבר את שיטתו המהפכנית של החתם סופר. החתם סופר קובע שכל פטור שפטרו חכמים ממסים ומהוצאת בניין החומה, נוהג רק בהיות ישראל בגלות. אבל ענייני שמירה והגנה הנוגעים למלכות ישראל כדרך שנשמרות מלכויות זו מזו – בזה אף תלמידי חכמים צריכים לקחת בהם חלק: "וק"ל (וקיימא לן) דעד (שעד) כאן לא פטרו רבנן, אלא ממס וחומה, שהם מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכויות זרות, גם תלמיד חכם חייב".
מדברי החתם סופר (הנסמך על דברי המרדכי) עולה, כותב הרב טבדי, שבנוגע לשמירה צבא ישראל בארץ ישראל על גבולות המדינה ושלום העם, יש לחייב בה גם תלמידי חכמים. כך קובע גם הפוסק הרב ירוחם צ'כנוביץ' בספרו תורת ירוחם, שתלמידי חכמים צריכים להיות שותפים "במלחמת מצווה או חובה, להגן מסכנת עמנו וארצנו".
הרב טבדי השכיל לסכם כל דיון בלשון מתומצתת ובהירה, בקליפת אגוז: "כל דין רבנן לא צריכי נטירותא, נאמר בהקשר של דיני שכנים וחובות היחידים כלפי הקהל, ולא בא להעניק פטור משותפות במלחמות מצווה הנוגעות לכלל ישראל". חד וחלק. מה יכול להיות יותר ברור?
6. בירוריו התורניים של הרב טבדי ב'שבט נחלתו', זכו להסכמת שורה נכבדה של רבנים חשובים, ובהם הרב דב ליאור, שמציין כי חיבורו של הרב טבדי בנושא החיוב ההלכתי להשתתף במערכות ישראל, "מבוסס על יסודות הש"ס והפוסקים לדורותיהם... ואין יסוד לפטור גורף לבני ישיבות מלהשתתף במלחמת מצווה". הרב ליאור גם מתייחס לטענות המשתמטים שהרמב"ם פוטר את לומדי התורה מהצטרפות להגנת העם, וכותב בדברי הסכמתו לספרו של הרב טבדי: "ואם בני תורה היו פטורים מזה, הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת בהלכות מלכים ולא לסמוך על דיוק בסוף הלכות שמיטה ויובל"...
7. כל הפסיקה בסוגיה זו שהצטברה שכבות שכבות לאורך הדורות, ממשה רבינו ועד עמודי ההוראה בני זמננו כהחזון איש והגרי"ש אלישיב ועוד רבים, היא חד משמעית; ואין בה שום היתר הלכתי לעקרון שהנהיגו חדשים מקרוב באו - תורתם השתמטותם.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')