קיבלתי על עצמי באופן אישי (שאינו מחייב אחרים) להפסיק להטיח. כי לפני שבעה באוקטובר-שמחת תורה, הייתי מגדולי המטיחים.
הטחתי ברבין ופרס, ובנט ושרון, ובנתניהו, ובאחי המתנחלים ובאחי השמאלנים. מחאתי כפיים למטיחים המקצועיים בתקשורת וברשתות. אלה שלשונם החדה מתער, דקרה ופצעה בלי חשבון.
כי חשבתי שהטחה אישית וישירה שלא חוסכת במילים. היא אמת, וישירות, ודוגרי, וישראליות, וצבר וקוצים. שבירור וביקורת לגופו של עניין היא סימן לחולשה, לאבדן דרך, לחנונים וליפי נפש.
לאחר פרוץ המלחמה גיליתי לחרדתי שהייתי חלק מהשמן למדורה. והבנתי שהטחת אשמה אישית מובילה בהכרח להתגוננות להסתגרות ,לציפוף שורות ולהטחת נגד.
והבנתי שלשכנע אפשר רק בביקורת עיינינית לגופו של מעשה ולא לגופו של עושה ובהצעות מעשיות לתיקון וקיבלתי על עצמי לא להיות חלק מהתרבות הזו.
כשנכנסו אלי בשבעה, ראשי אחים לנשק, עמדו ההטחות האישיות על קצה לשוני ובלמתי אותן. במקום זה, אמרתי להם שאני מאמין בכנות כוונותיהם לטוב, וחולק נמרצות על המעשים שהם עשו, ושאני מעריך את המאמץ שנדרש מהם לבוא 'לגוב האריות' של בית אל הימנית. ושאת הביקורת העניינית, אשמור למועד אחר, טעון פחות - למועד שבו גם הם יוכלו להשיב לדברי הביקורת ולא יאלצו לשמוע אותי ולשתוק, מתוך כבוד למקום ולמעמד.
לעיתים, יש להודות, אני נופל וחוזר להטיח אישית ומתענג על הרגע ועל תרועות ההמון. ואז, אני מסתכל בפניו של בני יהונתן ובחיוכו העדין, ויודע שטעיתי ושהגיע זמן תשובה.
אינני מורה דרך לרבים ואיני אומר 'ממני תראו וכן תעשו', רק מבקש ומתחנן לשקול מילים, תועלת מול נזק, לעם שבע קרבות פנימיים.