כיליד שנות ה-70, וכאחד שעבר את שנות ה-90 כקצין צעיר בצה"ל, למדתי פרק או שניים בהבנה את המתרחש סביבנו, ובמוקד ההבנה העמוקה ביותר לכך שביטחון ישראל לא יכול להיות ואסור שיהיה תלוי בגחמות של המדינות סביבנו, כל שכן אותם ארגונים תת-מדינתיים, טרוריסטים ופושעים כנגד האנושות.

את ההתפקחות האישית שלי עברתי בסוף שנות ה-90, אחרי שראיתי את הסכמי אוסלו מתפוצצים לנו בפנים על כל המשתמע.

אני יכול לומר שבדור האחרון חווינו בלבול ערכי ואסטרטגי – אל מול התפתחות מואצת של זרועות טרור איראניים, שעטפו את מדינת ישראל בדור הזה, אנחנו, המדינה שלנו, היינו בתהליך הפוך לחלוטין – נסוגנו מאזורים שאפשרו לנו עומק הגנתי, הותרנו את הישובים בקווי העימות ללא חגורת ההגנה הנדרשת, ואפילו באופן שצמצם בחוסר אחריות את מה שנדרש לעמוד בין האזרחים ובין האויב. בעוד שנים לא רבות, כשנתבונן לאחור, נבין שהשנה האחרונה היא התעוררות דרמטית, ובזיעה קרה, מהטעויות הקשות האלה, שבבסיס שלהן שני תהליכים חמורים: צמצום גודלו של צה"ל, וקיטוב חברתי שאינו מחוייב למציאות.

איני נוטה לאשליות – סיום השנה האחרונה עם חיסולו של רב המרצחים חסן נסראללה הוא בעייני אקורד לפתחו של דור חדש. לא שאני מצפה מהאייתולות באיראן לשנות את דרכם – הם שואפים להמשיך ולהשתלט על המזרח התיכון, והם הפילו לאורך הדור האחרון שרשרת של מדינות, השתלטו עליהן, בנו בהן מליציות של רוצחים, וכל זה כאמור כשאנחנו עסוקים במריבות פנימיות, ובהחלשת הצבא שלנו. איני מזהה בקרב מחוללי הרוע האיראניים שינוי אסטרטגי לאמור, סיום הפעלת זרועות הטרור במרחב – ההיפך, בהבנה שלי הם ימישכו ביתר שאת. אבל ההתפקחות שלנו היא התנאי לשינוי המצב מיסודו. מדינת-ישראל תידרש להמשיך ולהלחם בזרועות הטרור, רק בהבדל אחד- אנו נידרש להעצים את החוסן החברתי הפנימי שלנו במקביל להשקעה העצומה הנדרשת בשיפור האפקטיביות הביטחונית.

כדי לשים את הדברים במונחים פרקטיים, עם ישראל חייב לחזור להיות עם מגוייס במלואו, תרתי-משמע. אין שום הגיון בכך שבשנים הקרובות לא נחזיר את אחוזי הגיוס בחברה הישראלית לרמות שהן מעל 80 אחוזים, צרכי הביטחון והקיום שלנו מותנים בדבר הזה. צה"ל מתבסס על אנשי מילואים, אלו אזרחים שבדור הקרוב ידרשו לפי שניים או אפילו שלושה ימי מילואים ביחס לשהיה מאז שנות ה-90 – התנאי לשימור העוצמה הזו לשנים הקרובות הינו גיוס ההמונים – התהליך הזה הוא חלק מבסיס החוסן שלנו, ומהחינוך של הנוער. אינך יכול לחיות בישראל מבלי שאתה נותן מעצמך למען הביטחון, אלו הם צרכי המשמרת הקרובה, ומה שקרה כאן בשנה האחרונה הבהיר זאת באופן שלא ניתן לערער עליו.

מעל כל אלו עומדת ההנהגה – ככל שהיא אחראית למחדל, היא אחראית להשיב את הביטחון, והיא אחראית להנחת התשתית במהירות לקראת הדור הבא. המהלכים הם אתגריים, הם נוגעים לכל תחומי החברה – נדרשת פעולה בשילוב ידיים והקצאת המשאבים לבניין הכוח ולסולידריות חברתית- מה שלא מקדם את ההיבטים האלה אינו חיוני, ונדרשת הסכמה לאומית על ההקשר הזה – גם זה תולדה של התפקחות.

אני מסיים את השנה הזו באופטימיות רבה- כאב לילדים שלאורך השנה היו במילואים מעל 100 ימים, אני רואה אותם, את חבריהם, את המעגלים השונים סביב, ואני רואה את החוסן הזה הולך ומתחזק. אני גאה בדור הזה שנדרש לפעול ולהקריב למען תיקון טעויות העבר, להתאושש במהירות משפל לאומי, ולשנות את פני המציאות – הם עושים זאת באמונה רבה.

הכותב הוא חבר תנועת הביטחוניסטים