בתחילת ספר שמואל מצוירת מהפכה אמונית רוחנית שחוללה משפחת אלקנה. הרקע לדברים הוא התנהגותם המושחתת של בני עלי שבעקבותיה עם ישראל הפסיק לעלות לרגל למשכן שילה ואז התבצעה מהפכה בניצוחם של אלקנה וחנה אשתו, שכל הזמן דחפה אותו קדימה,. כתוצאה ממהפכה זאת עם ישראל חוזר בהמוניו אל המשכן. צריכים להבין שאמנם בפועל התנהגותם של בני עלי היא זאת שגרמה לעם ישראל להפסיק לעלות לרגל, אולם מאחורי התדרדרות זאת ישנה תפישה רוחנית שאמנם כוללת כמה מאפיינים, כאשר תפישה זאת אינה מתחילה בבניו של עלי, כי אם בעלי עצמו. במאמר זה ניגע באחד המאפיינים המרכזיים שהביאו להתדרדרות. עלי הכהן מוכיח את בניו לאחר שהבין שבגלל התנהגותם המושחתת עם ישראל הפסיק לעלות לרגל ובין השאר הוא אומר: 'אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו'. פשט הפסוק הוא שבמישור של בין אדם לחברו אפשר לתקן על ידי מערכת משפט מתוקנת (אלהים לפי הפשט הכוונה היא בית משפט), אולם בכל מה שקשור לעבירות במישור של בין אדם למקום אין תקנה. במילים אחרות לדעת עלי הכהן עיקר היהדות היא המצוות שבמישור של בין אדם למקום. תפישה זאת של עלי שמעדיפה את המישור של בין אדם למקום על פני המישור של בין אדם לחברו היא תפישה שהסיכויים שהיא תביא למשבר והתדרדרות הם סיכויים גדולים כפי שאכן קרה. התורה דואגת לאיזון בין שני המישורים, אולם מי שלא מבין זאת, הסיכוי שהוא יתדרדר גדול מאוד. עוד באותו נושא: אולי מישהו יכול להסביר ניסים עליך ישראל כמה שאלות תם מי כאן לוקח אחריות? התלמוד הירושלמי יומא (ו, ד) מדגים זאת בסיפור מאלף על אדם אחד שהלך עם בתו ביום הכיפורים ואז הבת אמרה לו שהיא צמאה. האב שהיה שבוי בעבודתו הרוחנית אמר לה להמתין מעט ואז נפחה הבת את נשמתה. המסקנה מסיפור זה היא שנהגו להכריז אחרי תפילת מוסף שאדם צריך ללכת הבייתה כדי לוודא שאמנם ילדיו הקטנים אוכלים ושותים. דומה שדברי המשנה שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו באים לומר שמישור בין אדם לחברו הוא לא פחות חשוב מאשר המישור של בין אדם למקום. ישנם אנשים החושבים שמה שמגדיר את האדם היהודי זה המישור של בין אדם למקום בלבד, כך שהם אינם מעניקים את היחס הנכון למישור של בין אדם לחברו. ביחס לאנשים אלו חייבים להביא את מאמר הירושלמי (פאה א, א) הקובע שאדם שאין לו כסף לקיים מצוות, הרי שהוא פטור מקיום המצוות. מאמר הירושלמי שם מגדיר את מצוות העשה כעיסוק בכבוד השם. מאמר זה מתחיל בלקט, שכחה פאה ותרומות ומעשרות – כלומר במישור של בין אדם לחברו, ממשיך במישור של בין אדם למקום – סוכה, לולב, שופר, תפילין וציצית – מישור בין אדם למקום וגומר במאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים – חוזר למישור של בין אדם לחברו. עולה ממאמר זה שכבוד השם בא לידי ביטוי במישור של בין אדם לחברו לא פחות מאשר המישור של בין אדם למקום. וכן התלמוד הירושלמי מסביר ביחס לצומות בכלל (תענית ב, א) שסיבת הצום אינה פעולה דתית בלבד, אלא מטרתה המרכזית היא לפתוח את הלב – לעזור לנזקקים. צום ללא פתיחת הלב אינו לפי היהדות צום ראוי. ביחס לתפילה אומר הירושלמי (תענית ב, א) שאדם יכול לפנות כלפי מעלה רק כאשר ברור לו שידיו נקיות מגזל. אבל ביום הכיפורים אנו מעצימים את המישור של בין אדם לחברו גם בגלל סיבה פשוטה אחרת. ברגע שאדם מקפיד במישור של בין אדם למקום בשעה שהוא מזלזל במישור של בין אדם לחברו, הרי מבחינת הרואים אין לך חילול השם גדול מזה. ואין לך חמור יותר מאשר חילול השם. דווקא ביום הכיפורים שהוא יום המפגש בין הקב"ה לעם ישראל עם ישראל צריך להיות במיטבו שבא לידי ביטוי בשלשת הסימנים שחז"ל מאפיינים את עם ישראל – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. חס וחלילה שאלו שמבינים את ייחודו של יום הכיפורים יצטיירו כמחללי שם שמים. התביעה ביום הכיפורים היא קידוש שם שמים. אנו חייבים להראות, ובמיוחד ביום זה, שאכן אנו עם סגולה.
