דיספוֹריה היא מילה הלקוחה מיוונית, ופירושה: מצב רוח של חוסר שביעות רצון או אי-נוחות עמוקה. בהקשר פסיכיאטרי, לדיספוריה עלולים להתלוות דיכאון, חרדה וסערה נפשית, ובמקרים קשים אף נטיה לאובדנות.
רבים מכירים את הדיספוריה-המגדרית, אך השמאל בישראל חידש לנו מונח חדש, גם הוא מתחום בריאות-הנפש: דיספוריה פוליטית. הסובלים מהתופעה מתארים דיסוננס חד בין היגיון פשוט ושכל בריא, לבין השתייכותם החברתית-פוליטית.
כלומר, השמאלן הממוצע היה מוכן עקרונית לבקר מתנחלים בגבעה או לעשות שבת אצל חרדים, ואולי גם היה נהנה מכך מאוד; יש כמה דברים שהוא עלול אולי להסכים עימם ואף ללמוד מהם - אך זהותו השמאלנית לא מאפשרת לו זאת! זו הפרה בוטה של כלל הכללים: אנחנו זה לא הם. אנחנו מגדירים את עצמנו על ידי ההיבדלות מן ההמון הנבער והוולגרי.
ביטוי נהדר לכך סיפקה לנו אחת מניצולות הטבח בעוטף עזה, בראיון טלוויזיה זמן קצר אחרי הטבח, כשקראה מדם ליבה: "אין שם (בעזה) אף לא בן-אדם אחד שראוי לחיות! מבחינתי, שימחקו את המקום הזה מעל פני האדמה! שלא ישאירו שם אדם אחד בחיים!" לאחר שתיקה של כמה שניות, בהם כנראה היא שמעה ונבהלה ממה שיצא מפיה, היא הוסיפה: "ושאף אחד לא יקרא לי ימנית!..."
היא יכולה להשמיע דעות שלא היו מביישות את מצע 'עוצמה יהודית', אבל שאף אחד לא יקרא לה ימנית! לזה היא לא מוכנה, כי כל חייה היא סלדה מימניים. גם ממתנחלים. כמה אירוני שרבים מאחינו הנרצחים הי"ד, שמעו ברגעים האחרונים לחייהם, את מפלצות הנוח'בה אומרים כי הם 'תפסו מתנחלים'.. הרצחת וגם עלבת?!
ברגע האמת, השמאל מדבר כמו כהניסטים. ברגע האמת, השמאל מבין שבעצם גם הוא מתנחל. עשרות שנים של התכחשות עצמית התנפצו לרסיסים כמו חלונות הבתים בכפר עזה. חלילה, אין בי גרם של שמחה לאיד, רק כאב עמוק מאוד על מי שניסה לברוח מעצמו ומעמו, ללא הועיל. כמעט מאה שנים, השמאל הגדיר את עצמו רק על דרך השלילה: לא חרדים, לא מתנחלים, ואף לא ימנים פאשיסטיים. ומה אתם כן שמאלניי היקרים? ובכן, אנחנו המדינה. אנחנו הכלכלה, הכסף. אנחנו המוחות, ההייטק, הטייסים, הסייבר. אנחנו לא פרימיטיביים כמו הפרענקים מהמעברות, אנחנו לא דוסים טפילים, גם לא מתנחלים שמשריצים ילדים.
אנחנו שוחרי שלום, אוהבי אדם, דמוקרטיים-מערביים-ליברליים, המלאים שנאה לכל מי שהוא לא אנחנו. שנים של דמוניזציה ודה-הומניזציה עשו את שלהם, המערכונים בארץ נהדרת ובחרצופים היטיבו לקבע את הסטריאוטיפ הבָּבּוּנִי של המזרחי, המתנחל, החרדי. בתעמולה נבזית נוסח דֶר שטירמֶר, הצליחו 'הארץ', 'קשת' ומפלגת 'שינוי' להשפיל עד עפר את כל מי שהוא לא כמוהם. אך מדוע לשנוא ככה? מדוע לחטוף ילדים ולהעביר אותם על דתם? למה לחנך מחדש את ילדי העולים? מנין השנאה היוקדת הזו?
מי שרע לו עם עצמו, מי שאיבד את הטעם לחייו, מוצא מעט נחמה בשנאה תהומית כלפי משפחת נתניהו ונערים עם גוזמבות. רק כך ניתן להבין את מפגשי-גיל-הזהב השבועיים בצומת קפלן, שחוץ משנאה לא היה בהם דבר. על מה ההפגנה? אין לדעת. כל שבוע, פרשה אחרת. אך תמיד יש שנאה, איבה ומשטמה. מהבילה, לחה ומרירה עד מוות. פעם עוד היה כאן שמאל ציוני פטריוטי. אך אהוד ברק ושקמה ברסלר העלימו אותו. מי שלא שונא, לא ינאם על הבמה. וכמו מתפתחת תחרות פסיכו-פתולוגית בין הנואמים מי ישמיץ במילים בוטות ושפלות יותר. והיועמ"שית? היא מחייכת בשתיקה. אין קו אדום שהשמאל לא חצה, אין כלל שהוא ניסח והוא לא רמס ברגל גסה. בזעם יוקד מפגין מנפץ שמשת רכב על ילדה קטנה מבועתת, ובשעשוע נבזי שקמה נהנית ליסוע לאט ולמרר גם לאחרים את החיים. למה שרק אני אסבול?.. ריקנותו המכאבת, והידיעה המודחקת כי זמנו עבר, מובילה את השמאל לאנרכיה, לפסיכוזה ולטרגי-קומדיה.
רציתי לסיים באיזה קוריוז מוצלח, וגם פה נחלץ השמאל לעזרתי.. איך כתב אלתרמן? "מה נשיר עליהם / מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו.."
שפר מזלי, נתין מזרחי 'לא משלנו', שגם כאן השמאל עשה לי את העבודה:
היתה זו קבלת שבת בבלפור. דגלים שחורים, זמבורות, שנאה בעיניים. שגרה. השחקן תומר שרון (תומש) עומד על בימה מאולתרת ושואל בדרמטיות: "אני רוצה לשאול אתכם משהו: טוב לכם?!" מיד הקהל המשולהב עונה לו במלוא גרון: לא!! "יש לכם דירה?" לא! "אולי דירה להשקעה?" לא! "הפנסיה שלכם נראית לכם מובטחת?" לא! "אתם נהנים מהמצב שאני סובל ממנו?.. אתם נדפקתם בדיוק כמוני! מה זה הח**א הזה?!.."
אתה צופה בסרטון ולא מאמין. אנשים שבעים ודשנים מפנסיות תקציביות, שוכני בתי-מידות ונחלות רחבות-ידיים, עם קצף בפה, אש בעיניים, מרירים עד מוות, זועקים בגרון ניחר כמה שרע להם. מה נסגר חברים?! האומנם ביבי אשם בכל צרותיכם? כל כך רע לכם כשהימין בשלטון? דעתכם נשתבשה? עד כדי כך השנאה העבירה אתכם על דעתכם?
באותם דקות ממש, לא רחוק משם, יהודים חמים וטובים הדליקו נרות, שרו לכה דודי ושלום עליכם, קידשו על היין ובצעו על חלות מהבילות. אור, חום, אהבה ומשפחה. רעיה מחייכת וילדים מתוקים. גם השמאל יכול היה ליהנות מכל זה, אם רק לא היה שונא כל כך.
הכותב עומד בראש מיזם 'דור הניצחון' להנחלת ערכי רוח לחימה יהודית